בוקר טוב, ישראל: צלצול ההשכמה של גארת בייל ושות'

1. בכל משחק יש רגע מכונן אחד שבו אתה יודע איך זה הולך להתפתח. אחרי בערך רבע שעה שבה וויילס השתלטה על מרכז המגרש, הפרידה בין ביברס נאתכו לשאר מערכי הקבוצה ולחצה את ישראל לשליש המגרש שלה כדי לגרום לה לאבד כמה שיותר כדורים, הגיע הרגע הזה. עומרי בן הרוש, אחד השחקנים הכי פיזיים בישראל, גבוה וחסון וגם מתרומם גבוה, עלה לאוויר עם הנגר הוולשי, ג'יימס קולינס. למה נגר? כי הוא הצליח למנוע מוויילס יתרון 0-1 שהגיע לה הרבה קודם, כשלא הצליח לתרגם בור בהגנה הישראלית לשער משלושה מטר. נגרים כמוהו מייצרים בוויילס עוד מימי השבטים הקלטים. אז בן הרוש עלה עם קולינס, וקולינס הכניס בו את כל מה שצבר באפס הופעות שלו בקמפיין עד אתמול: את מסת השריר, את הכתף, המרפק והברך, את המסורת והסגנון הבריטי לדורותיו, את כל מה שהכדורגלן הישראלי הפרזיט, העצל, התחמן והחובבן לא ילמד לעולם - ושלח אותו לקרקע.

בן הרוש לא נזקק לקרבות אוויר כאלה בליגת הפארטייה פה. הוא מגן תוקף, שכחתם? אף מועדון שמכבד את עצמו בישראל לא יציע 400 אלף אירו לחוטב עצים כמו קולינס, לא צריך כמוהו. וכשבן הרוש נזקק לשתי דקות טיפול והתאוששות, שחקני נבחרת ישראל הבינו שבקרב הזה הם כבר הפסידו.

לפני 10 שנים בדיוק אירחה ישראל את נבחרת אירלנד למשחק שאם הייתה מנצחת בו, היא כנראה היתה במונדיאל 2006. בערך בדקה העשירית התחיל יוסי בניון הצעיר בדהירה מתחת ליציע המערבי בר"ג, על הקו. רוי קין, ששיחק על אדי הקריירה שלו, פתח מבער ממרכז המגרש, הגיע לבניון, הכניס לו כתף - ושלח אותו ליציע. באותו רגע היה ברור שנקודה בבית זה המקסימום שאפשר להשיג. אתמול, אפילו את זה לא הבינו בישראל. מההלם.

2. אלי גוטמן הפסיד את המשחק הזה כבר מזמן. לא מצליח להבין למה מאמן נבחרת צריך לערוך כל כך הרבה מסיבות עיתונאים ולברבר כל כך הרבה. לפני חודש בערך שידר גוטמן לחניכים שלו מסר מבהיל: "גארת בייל שומר כוחות לנבחרת". לא זוכר את כריס קולמן מתראיין ומונה שם אחד משחקני נבחרת ישראל. כשאתה משדר חשש משחקן אחד, אתה משדר לשחקנים שלך חשש מנבחרת שלמה. הנבחרת פחדה אתמול לשחק, אפילו פשוט, בוודאי למול נבחרת שמתחילת המילניום ניצחה משחק חוץ רשמי בתוצאה כזאת גבוהה - רק פעם אחת (מול לוקסמבורג).

גוטמן שגה בפעם השנייה כשהתקבע על ההרכב שניצח בארבעת המשחקים הקודמים, החל ממשחק הידידות מול הונדורס לפני 10 חודשים. מישהו זוכר ששלושה ימים לפני הונדורס, חטפה הנבחרת 3-0 ממקסיקו ונראתה כמו נגד וויילס? כששחקנים לא בכושר, לא בריאים, ולא מאוזנים - לא מתעקשים על כלום. זה טוב לשני משחקים בהפרש של ארבעה ימים, לא ארבעה חודשים. ברגע שהלב של המערך ההתקפי שלו, גילי ורמוט, לא היה בתמונה - לא היה צריך להתעקש על כלום. לא על בן חיים שאין למהירות שלו שום יתרון כשהוא לא עובר אפילו שחקן אחד; ולא על דמארי שגם היה חולה, גם הגיע פצוע וגם לא כבש שער שדה מאז המשחק נגד בוסניה. יכול להיות שערן זהבי, שלא הצליח ליצור את הדומיננטיות שלו ליד שחקן כל כך דומיננטי כמו רפאלוב, היה הולך לאיבוד במערך התקפי שהיה כולל את חמד ושהר מלכתחילה, אבל לפחות היינו מגיעים למשחק הזה עם הרכב בריא ורענן. זה לא קרה.

הכישלון השלישי של גוטמן הוא בחוסר היכולת להגיב להתרחשויות. וויילס סבלה במחצית הראשונה מחוסר מזל ברור, ורק נס מנע ממנה יתרון מוקדם. כשהשופט הרביעי הרים את השלט וסימן דקה תוספת זמן למחצית, גוטמן היה צריך לצרוח לשחקנים לעשות הכל כדי שהדקה הזו תעבור, בלי שהכדור יהיה ברגלי היריב. ב-0-0 במחצית עוד אפשר לשנות מערך, סגנון, הוראות. ואז חטפנו את השער הלבנטיני הקבוע, שערים שכמוהם נכבשים מדי שבוע בליגה א' ו-ב' בישראל. כדור שוער ארוך של הנסי, ייני מוותר על קפיצה, טיבי (הבלם הנחוש, הגבוה והמבטיח) נכנע לכדור גובה מול בייל, מרציאנו לא יוצא לקצה רחבת החמש שלו לכדור נגיחה קשתי, אבל יוצא מקו השער, ובן חיים מאבד את ראמזי שנוגח פנימה.

3. מה אנחנו מבקשים מהלגיונרים שלנו בסך הכל? תאצילו על הנבחרת מהרמה בה אתם מתאמנים, משחקים, ומככבים. תראו קצת ניסיון. עזבו רגע את ליאור רפאלוב שהוכתר בשבועות האחרונים כאחד מגדולי השחקנים שלנו מאז ומעולם. הוא לא הברומטר של הנבחרת ועם כל הכבוד, הוא לא משחק ברמות של ביברס נאתכו.

אז את נאתכו לחצו אתמול, בודדו אותו, הלכו עליו בכל הכוח. נאתכו העיף כדורים למעלה לדמארי, כאילו לא משחקים שם שלושה בלמים, שיחק באיטיות מרגיזה, לא איפשר שום משחק מעבר. אבל זה עוד כלום לעומת ההתנהלות שלו בבעיטה החופשית של בייל שסגרה את סיפור המשחק. נאתכו - אחד השחקנים הנמוכים במגרש - עוזב פתאומית את החומה ורץ לפינה החשופה. מלכתחילה, נאתכו היה צריך לשלוח לשם שחקן שיעמוד על הקורה, אבל נאתכו ניסה להציל לבד את המולדת, לא הספיק להגיע ועוד עמד במסלול הזינוק של מרציאנו.

מאז עמד דוד פיזנטי בצלע החומה שעליה שיגר צ'ארלי יאנקוס את הכדור שיורם ארבל עשה ממנו קריירה - החודש לפני 26 שנה, לא למדנו כלום.

4. שהר, חמד ורמי גרשון יהיו בהרכב ביום שלישי, אבל כשחושבים על זה, ומדמיינים את אוראל דגני ועומרי בן הרוש על הקווים של קווין דה ברויינה ואדן הזארד, עולה התהייה:Haven't the Jewish people suffered enough?