"האדמה תיפתח ותבלע את כל האנשים השבעים. ומרוב שיהיו שמנים הם יפלו ראשונים... והעניים יהיו כה רעבים, שהם עשויים לאכול את העשירים". נבואת הזעם הזו, המובאת בקולו של טופאק שאקור המת בראיון מלפני יותר מ-20 שנה, נשמעת לקראת תום האלבום שנפתח דווקא בציטוט אחר שאומר ש"כל ניגר הוא סטאר".
האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, שני שלו בחברת תקליטים גדולה, נע על הציר שבין העצמה עצמית שחורה לאזהרות של הראפר שנרצח באלף שעבר ומתריע מפני שפיכות דמים אמיתית שתנבע מהמתחים הבין-גזעיים באמריקה. והאלבום כבר רושם אחדות נדירה בשנים האחרונות, בין המכירות לביקורות. הוא נכנס למקום הראשון במצעד המכירות האמריקאי, וב"מטאקריטיק", האתר המכנס ביקורות, הוא הגיע, בשקלול 33 מבקרים, לציון של 96. לציון כה גבוה מגיעות בדרך-כלל רק הדפסות מחודשות לקלאסיקות מעשורים קודמים. האלבום הקודם שהתקרב השנה לניקוד שכזה היה האחרון של ד'אנג'לו. וכמו אצל לאמאר, השתמע ממנו עד כמה החודשים האחרונים, עם האלימות הגואה ביחסי המשטרה האמריקאית והקהילה השחורה, מסמנים עידן חדש ונפיץ במיוחד גם כשבבית הלבן יושב נשיא שחור.
עטיפת האלבום של לאמאר מדברת באופן לא פחות חד ומשכנע מהצלילים שבפנים: עשרות גברים שחורים חלקם ניצבים, חלקם שרועים בחזית הבית הלבן. חלקם חשופי חזה, חלקם מחזיקים בקבוקים רייקים, חלקם מחזיקים שטרי כסף. חלקם מחייכים כמנצחים. אולי הסיוט הגדול של אמריקה השמרנית הלבנה, ואולי תיאורה כפי שהיא נראית בימי אובמה בעיני הימין. זו עבודה טעונה שמציגה כיצד השכונה משתלטת על הארמון. ולאמאר אכן בגר באחת הערים היותר קשות בארה"ב, קומפטון שבקליפורניה.
מחוז הולדת ה"גאנגסטא-ראפ" שאחד מאבותיו, מפיק ואמן-העל ד"ר דרה, החתים וטיפח את לאמאר ומתארח כאן. לאמאר, 27, מספר שחלום חייו להיות מוזיקאי ניצת בילדותו בעקבות שיתוף הפעולה של דרה וטופאק ב"קליפורניה לאב". באלבום נוטל חלק גם גיבור היפ-הופ נוסף מקליפורניה, פיילינג לוטוס, ובין האורחים גם ג'ורג' קלינטון הוותיק, ופארל וויליאמס, שותף לכתיבה ולהפקה בשיר אחד.
כבר לפני 3 שנים לאמאר מכר מאלבומו התאגידי הראשון יותר ממיליון עותקים, כמות מאוד מכובדת לאלבום בכלל ולאלבום היפ-הופ בפרט, בשנים הרזות האלו של התעשייה. שמו נישא כאחת ההבטחות הגדולות בתחומו, והאלבום הטרי פורע את ההבטחה. הוא עשיר וסמיך ומורכב ולפרקים מרהיב.
ב-For Free?, למשל, לאמאר לא רק נהנה מג'אז משובח שמלווה אותו: הוא מזדהר בחזיתו כחרזן נדיר עם זרימה קולית פנטסטית של ראפר שלפעמים נושם ומפסק ומגיש את צליליו כאילו היה נגן כלי נשיפה.
ולא חסרים פה קטעים מעולים: King Kunta ו-These Walls יהפכו כנראה לקלאסיקות היפ-הופ, כמו Complexion (A Zulu Love) המפויס יחסית, שבו לאמאר מפטיר "אני יודע מה הגרמנים עשו". השיר הזה, שמייחל ליום שבו מרקם העור לא יאמר דבר ביחסים בין בני אדם וקבוצות, נגמר בדיבור אורח של ראפרית חדשה יחסית בשם רפסודי.
ריבוי הקולות מקבל ביטוי נוסף בקטע הסיום הארוך, בו גם שתולה השיחה עם שאקור שצוטטה למעלה. ב"Mortal man" מופיעה רשימה ארוכה של מנהיגים, ביניהם משה היהודי ומרטין לותר קינג ובראשם נלסון מנדלה. לאמאר טוען בו שממשלתו היתה מעדיפה לראות אותו מת.
במקום אחר לאמאר אומר שהוא יודע שהלבנים שונאים אותו. יש המון יופי במפגש בין הכאב, הזעם התסכול והתוכחה שלו לבין המוזיקה, בחלקה נהדרת, שסביבו. ובכל זאת, איני ממהר להצטרף להסכמה הגורפת בביקורות כי מדובר ביצירת מופת, אם כי אולי תתבהר ככזו במבחן הזמן. זה בהחלט כן אלבום שגדל בכל האזנה, ואחת משתי עבודות המוזיקה השחורה הבולטות בעת הזו לצד" משיח שחור" של ד'אנג'לו.
* ציון: 8
האצילי החדש של מארלינג
אלבומה החמישי של לורה מארלינג שומר על הקו האצילי שלה, אך הפעם הוא מעורר הערכה יותר מאשר מגע
אלבומה החמישי של מארלינג בת ה-25 יפה ואצילי ככל קודמיו. מארלינג הבריטית היא אמנית פולק מודרנית שקל מאד להתאהב בה. יש לה קול נפלא, היא כותבת מילים ולחנים שחלקם אדירים, ומנגנת מצוין. יש לה את כל החבילה. ובכל זאת, מלבד Warrior המכושף שפותח, ומלבד Divine, משירי האהבה הכי פשוטים שלה שנהנה מלחן ממכר, תכולת "הסרט הקצר" הזה די אכזבה אותי. הוא הוקלט בלונדון אחרי כמה חודשי כתיבה שבהן חיה בלוס אנג'לס ולדבריה שיריו ספוגים בהתרשמויות של היוצרת מהעיר, נופיה ואנשיה. זו גם פעם ראשונה שמארלינג מנגנת בגיטרה חשמלית, והיא עושה את זה לא פחות טוב מאשר באקוסטית. אבל תחושתי כאוהד היא בעיקר של הישארות במקום ופחות של התקדמות. הלוואי על כל אמן בן גילה ובכלל, יחס יפה שכזה בין כמויות לאיכויות התכנים. אבל משהו בדיבור הרגשי נשמע הפעם מרוחק, מעורפל, לא באמת חודר. היופי והאסתטיות בולטים יותר מהרגשות, ומעוררים הערכה יותר מאשר מגע, טלטלה או הזדהות. אלו צרות של עשירים: זו עדיין הזדמנות מבורכת למי שאוהבים יוצרות אישיות - מג'וני מיטשל והלאה, לגלות לראשונה עבורם את מארלינג ככישרון יוצא דופן.
* ציון: 7
המנויים של ג'יי זי
בעוד יומיים יצטרף שירות סטרימינג חדש - tidal, בבעלותו של ג'יי זי, לתחרות על אוזני וכרטיסי האשראי של הגולשים
שירותי הסטרימינג של מוזיקה ווידיאו ברשת הולכים וצוברים תאוצה ומשתמשים, חינמיים ומנויים. חלק מאנשי תעשיית המוזיקה צופים שעתידה הכלכלי יבוא מהנוסחה הזו של מוזיקה אינסופית אצל הצרכן תמורת דמי מנוי חודשיים. בעוד יומיים יצטרף שירות סטרימינג חדש לתחרות על אוזני וכרטיסי האשראי של הגולשים. הפרטים לגבי tidal חסויים בינתיים, עד למסיבת עיתונאים שתחשוף אותם בשלישי הקרוב, ושינהיג הבעלים של החברה, ג'יי זי. אחת החברות שלו, "שון קרטר אנטרפרייזז", רכשה את טיידאל לאחרונה, והשמועות מדברות על שירות באיכויות טכניות גבוהות במיוחד, ועל הסכמים שכבר נחתמו מול חברות התקליטים הגדולות על שימוש בקטלוגים שלהן תמורת דמי מנוי לחודש גבוהים במיוחד של כ-20 דולר. בינתיים כוח המשיכה והשם של הבעלים עוזרים לבאזז ולסקרנות, אבל כנראה שרק אחרי השקת השירות נדע האם ג'יי זי אכן הקים מתחרה כבד לפנדורה, ספוטיפיי, ביטס מיוזיק ושאר חברות הסטרימינג המובילות.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
