מצפים לפיתול הבלתי-נמנע

הדבר הכי מפתיע שיכול לקרות עכשיו זה שלא תהיה שום הפתעה. שעד לסיומו של המשא-ומתן הקואליציוני לא יירשם שום טוויסט בעלילה. שבעוד שלושה-ארבעה או חמישה שבועות יציג בנימין נתניהו בטבעיות את ממשלת השותפים הטבעיים שלו. לכאורה, אין תסריט הגיוני מזה; בפועל, כולם מצפים לפיתול הבלתי-נמנע. לפיתול הזה קוראים יצחק הרצוג. עוד לפני שנדבר על נתניהו, הנה כמה מילים על יצחק הרצוג.

הרצוג הוא איש של ממשלות אחדות, תמיד היה. ב-2005 הצטרף בחדווה לממשלת הליכוד בראשות אריאל שרון; וב-2009 חבר לממשלת הליכוד בראשות נתניהו. בין לבין, בשביל הגיוון, שירת כשר בממשלה של קדימה. לא זה האיש שיתעקש על זכותו וחובתו לשרת את העם מן האופוזיציה. לא אחרי ששירת כבר בשלוש ממשלות שלא היו ממש שלו. לא אחרי שהוא משלים ארבע וחצי שנים באופוזיציה (תקופתו הארוכה ביותר מחוץ לממשלה, מאז שנכנס לפוליטיקה). לא אחרי ששידרג את עצמו ממעמד של שר במשקל בינוני, פוליטיקאי של פוליטיקאים, למנהיג מפלגה עם 24 מנדטים.

כשלנגד עיניו עומדים האופציה של ישיבה ממושכת באופוזיציה (ע"ע ציפי לבני ב-2009, ושלי יחימוביץ' ב-2013), פריימריז מפרכים בתוך המפלגה, ועתיד מעורפל - האפשרות האחרת שנכנה אותה כאן בקצרה: "קוקטיילים בבירות המערב", נראית אפעס מעט יותר קורצת. לכך יש להוסיף את העובדה הנושנה שוועידת מפלגת העבודה לא אומרת "לא" ליו"ר מפלגה שמעוניין להוביל מהלך של כניסה לממשלה.

המפלגה שקנתה לעצמה שם ביכולתה למרר את חיי מנהיגיה, מקפידה להפגין הדרת-כבוד ונימוסים פרוסיים כשזה מגיע לשררה ולכיבודים. ניתן לשער שהחברים לא ישיבו את פני היו"ר ריקם אם יבקש את אישורם לכניסה לממשלה. לא עכשיו, אחרי יותר מארבע שנים באופוזיציה, לא בכלל. גם ההתנגדות שהרצוג ודאי ייתקל בה בקרב חברי סיעתו, אם יוביל מהלך כזה, לא תהיה חסרת תקדים, וודאי לא חריפה מזו שאהוד ברק מוסס בקלילות כשחבר ב-2009 לממשלת נתניהו. שלי יחימוביץ' שהתנגדה אז ברמה, עשויה לשתף כעת פעולה. הח"כית שחרשה בעשור האחרון את מסדרונות הכנסת וועדותיה, ודאי תשקול בחיוב אפשרות להשתדרג לתפקיד כלכלי בכיר בממשלה.

אמנם יש הרבה טענות מוצדקות שניתן יהיה להטיח בהרצוג, אם בסופו של יום יצטרף לממשלת אחדות, אבל יש טענה אחת שלא תוכל לעלות: הוא מעולם לא התחייב שלא יעשה זאת. לאורך כל מערכת הבחירות הוא נשאל ונשאל ללא הרף אם יתחייב שלא לשבת בממשלה של נתניהו, ואף לא פעם אחת הוא הסכים להרים את הכפפה, ולהשיב בחיוב. במובן הזה, מי שהצביע לו ידע מה הוא עשוי לקבל.

מה שלא ממש נכון לגבי נתניהו. האיש שחזר ללא הרף על הקביעה שתהום בלתי ניתנת לגישור מפרידה בינו לבין המחנה הציוני, עשוי להיזכר בקרוב ביכולתו לבנות גשרים. אסור לטעות בהסתייגות הבסיסית שחש נתניהו מהאפשרות להקים עוד ממשלה שבה יושב שותף גדול ודומיננטי משמאלו. השותפות עם ציפי לבני ויאיר לפיד בממשלה הקודמת נגמרה בצלילים צורמים, אבל גם החיבור המוצלח יחסית עם ברק העיק עליו לקראת הסוף, והותיר בו משקעים וטעם חמצמץ.

לו היה הדבר תלוי במאווי הנפש של נתניהו ושלו בלבד, ייתכן שהיה הולך עד הסוף עם הרצון להקים ממשלה ימנית הומוגנית. מה אנחנו יודעים, ייתכן שבסוף הוא עוד ייעשה זאת. משהו באופן שבו הוא מתנהל מאז הבחירות, בכתף הקרה שהוא מפנה לבנט, במתקפה המדינית הצפויה, שהוא, יותר מכל אחד אחר, מודע היטב להשלכותיה - מותיר את הרושם שזה עשוי להיגמר אחרת.

בשתי הממשלות האחרונות שהקים נתניהו היה לממד ההפתעה מקום של כבוד במלאכת המרכבה. ב-2009 הוא הפתיע כשצירף ברגע האחרון את ברק אחרי שהייתה לו בכיס ממשלת ימין סגורה; ב-2013 הוא הופתע על-ידי "ברית האחים" של לפיד ובנט. הפעם, כבר לא נהיה מופתעים אם וכאשר תנחת עלינו ההפתעה.

הכותב הוא הכתב הפוליטי של ערוץ 10