האיראנים על הסף

בשקט-בשקט, רחוק מעין המצלמות, רחוק מרעש המיקרופונים, אפשר לשמוע היום במערכת הביטחון הישראלית גם דעות אחרות בנוגע להסכם הגרעין שייתכן שעוד רגע ייחתם עם איראן.

אצל חלק מגורמי הביטחון הבכירים, המקצועיים, לא הפוליטיים, זה נשמע בערך כך: אין עולם מושלם. יש בו איראנים. והם הגיעו לצערנו להישגים משמעותיים בתוכנית הגרעין, שאותה הם רואים כקריטית להישרדות ולשגשוג משטר האייתוללות השיעי. האם היה ניתן לעצור אותם קודם? כנראה, כן, אבל זה לא קרה.

כאשר שוקלים את הדבר הדרמטי ביותר שישראל מסוגלת לעשות בסיטואציה הזו - קרי, לשלוח את מטוסי חיל האוויר לנתאנז פורדו ואראק, מה שיוביל למלחמת "אפילו לא 500 הרוגים", כפי שהגדיר אותה שר הביטחון הקודם - למול ההסכם הנוכחי שמותקף במיטב החרוזים היצירתיים "ציר איראן-לוזאן-תימן", מתקבלת תוצאה מורכבת.

בשתי סוגיות לא יכולה לטפל גם תקיפה ישראלית שתוביל כנראה למלחמה: במוטיבציה של המשטר האיראני לחזור מיד לפרויקט הגרעין; ובידע שנצבר עד כה בפרויקט. פצצות מונחות לייזר של חיל האוויר אינן הורגות לא מוטיבציה ולא ידע.

יתרה מכך: האופטימיים בקרב מצדדי התקיפה הישראלית מדברים על ארבע-חמש שנים של עיכוב התוכנית האיראנית, מבחינת הנזק שמסוגלת לעשות תקיפה ישראלית עצמאית; הפסימיים מדברים על עיכוב של שנתיים בלבד. הסכם עם האיראנים שיעכב אותם ל-10-15 שנה יכול להתברר כאפקטיבי בסוגיית העיכוב יותר מאשר כל פעולה קינטית ישראלית.

האם ייתכן שכל המאמץ האיראני הוא מאמץ הונאה ומשיכת זמן כדי לפרוץ אל הפצצה? ייתכן. האתגר של המודיעין הישראלי, האמריקני, והאירופי, יהיה להתריע על כך בזמן אמת, לפני שהפריצה תהפוך לפצצה.

במזרח-התיכון של 2015, איראן היא מעצמה אזורית. מטהרן מנהלים היום את ענייני לבנון, סוריה, ובמידה רבה גם את עיראק ותימן. האזהרות וההתרעות ששולח המודיעין הישראלי למקביליו האמריקניים, שלפיהן הציר השיעי הרדיקלי (משמרות המהפכה-חיזבאללה-צבא אסד) מסוכנים יותר מאשר הציר הסוני הרדיקלי (דאע"ש-אל-קאעידה), נעצרות כרגע בהקשבה מנומסת, נוכח האינטרס האמריקני לעצור את התפשטות דאע"ש, בלא לערב כוחות אמריקניים על הקרקע.

אם מסתכלים על ההסכם המתגבש באופן מפוכח, הוא בעיקר מקבע למעשה את המציאות העגומה: איראן מחזיקה ביכולת לפרוץ אל הפצצה, ייתכן בתוך חודשים עד שנה; היא בוחשת בחופשיות בענייני שכניה החלשים ממנה.

כך שהסכם יהיה. כיוון שזהו האינטרס של שני הצדדים העיקריים. האיראנים משוועים להסרת הסנקציות. האמריקנים משוועים להישג חוץ משמעותי, שישדר לעולם שהם הרחיקו מלחמה. ייתכן שההסכם המתגבש רק ירחיק מלחמה. לא ימנע מלחמה. הוא מקבע את איראן כמדינת-סף בדרך לפריצה אל הפצצה.

ההסכם יציב קודם כול אתגר למודיעין הישראלי. הוא יצטרך לבוא ביום מן הימים אל הקברניטים ולהציג "ידיעת זהב", שהאיראנים פורצים אל הפצצה בחסות ההסכם. הידיעה הזו עלולה לשלוח את חיל האוויר לאיראן, ולהביא למלחמה, כאשר ישראל יוצאת נגד כל הקהילייה הבינלאומית. לא צריך לקנא באנשי המודיעין שאמורים להביא את הידיעה הזו.

בנוסף, בתקופה שלאחר ההסכם, ישראל אמורה להתמקד בשיקום ובהידוק הברית האסטרטגית עם ארצות-הברית, ובכינון בריתות במזרח-התיכון של הכוחות היריבים לאיראן, גם כאלה שאין לה איתם יחסים רשמיים. זה יחייב אותנו למדיניות ביטחון לאומי שקולה, לא מתלהמת, ולא מתחנפת למכנים-משותפים נמוכים, כפי שראינו בשלהי מערכת הבחירות האחרונה.

העמדה הישראלית הרשמית תמשיך להביע התנגדות פומבית חריפה להסכם, ותשווה אותו ל"הסכם מינכן" תוך רפרנסים ל"מצעד האיוולת" של ברברה טוכמן. המציאות, כמו תמיד, הרבה יותר מורכבת.

הכותב הוא הכתב הצבאי של חדשות 10