איפה נגמרת הבדיחה

1. אצלנו במערכת כבר יודעים, כשרמת הדחיסות והעייפות גוברת, כשמפלס המתח עולה לקראת סגירת העיתון, כשכבר כולנו מעוכים ושפוכים על הרצפה, זה רק מתחיל. רצועות צחוק פרוע, צפוף וסמיך, מכל שטות. זהו, היא הגיעה לשלב הזה, מסתכלים עליי ומפטירים בהבנה מסביב. אם רק היה פה צוות צילום, זה היה הדוקו הכי קורע.

אנחנו הרי יודעים, מהו הצחוק אם לא שחרור, ונטילציה, אוורור רגשי. בדיוק כמו בכי.

2. פרויד כבר אמר, הומור הוא סוג של דחיית המציאות, הוא משרת את האשליה. כך מנצח עקרון העונג את הנסיבות המתסכלות במציאות. הרי צרות קורות גם למגניבים. ההומור אומר לנו: תראו, העולם הנורא כל כך בעינינו הוא בסך הכול משחק ילדים שאינו ראוי אלא שנבדח בו קצת את דעתנו. יש מכשול שעומד בדרכנו? הבדיחות עוקפות אותו בשבילנו, והתוצאה היא פורקן.

ההומור לא נותן מקום לסבל. ברגעים הפחות נוחים של החיים יש לנו את משכך הכאבים שנקרא תקווה, אבל גם את הצחוק.

3. זה לא עניין של מצב רוח טוב, אנשים מצחיקים הם לאו דווקא שמחים. זו פשוט דרך להסתכל על העולם. לשבור תבניות חשיבה מקובלות, לקדם את העלילה למקום הכי פחות צפוי שלה. הקומי הוא תפיסת ההפך ממה שציפית, סוג של מרד מנטלי.

4. יש שיגידו ששנינות היא נשק, דרך לבסס עליונות. אתה מציף את המגלומניה שלך כשאתה מאוורר את הפגמים של האחר. אבל גם את שלך עצמך. להתייחס לעצמך טיפה באירוניה זה הישרדותי. ב'צלף אמריקני' המופתי, לוחמי 'אריות הים' לא מפסיקים להחליף דאחקות גם בעיצומם של רגעי הסכנה הכי קריטיים, כשמעליהם שורקים הכדורים.

אנשים בעלי חוש הומור חושבים רוחבי, תוך כדי הסיטואציה, קולטים מה מצחיק בה, מה מעוות. שהרי אלה הכלים של הקומדיה: אבסורד, הזרה, היפוך לוגי. הם אלה שמשנעים את הבדיחה מנקודה לנקודה. מה שנראה כמו המציאות היחידה המתבקשת, מקבל אחרי הפואנטה מעמד זמני בלבד. אתה מביא כאפה למה שמצפים ממך לחשוב? במקום כאב אתה עשוי לגלות שאין שם אלא הקלה. הפוגה קומית.

וככה נראים אחורי הקלעים במוח: באונה השמאלית מנותחת הבדיחה, בימנית - מתפצחת הפואנטה. ומשם, במרכז הרגשות במערכת הלימבית, מופרשים האנדורפינים והעונג מתפשט.

5. כדי להבין את הבדיחה אתה צריך להיות מאובזר ביכולת אחת בסיסית: להסיק דברים שלא נאמרו. ראיתם את 'משחק החיקוי' המעולה? אלן טיורינג, מי שפיתח את המחשב הראשון, היה גאון במתמטיקה. הוא זה שפיצח את הצופן של הנאצים במלחמת העולם השנייה. אבל מה? הוא לא היה מסוגל להבין בדיחות, גם לא סרקזם.

כדי לקלוט הערה סרקסטית אנחנו צריכים לבצע תרגיל קטן, לצאת מנקודת הנחה שהדובר לא מתכוון לדברים שאמר. טיורינג תפס כל אמירה כפשוטה, והסתבך על כל צעד ושעל. אין מילה שהיא ההפך מהומור, אבל אם הייתה, אפשר היה לרשום אותה על שמו. הייתה חסרה לו יכולת אמפתית, לתפוס את הטוויסט במחשבתו של האחר. אם אין לך את זה, עזוב אותך מאנשים. עדיף כבר להמציא את המחשב.

6. כל בדיחה, אם תחשבו על זה, מעמידה שתי תבניות שונות של מציאות, מחברת בין אלמנטים משדות תוכן זרים, ואז יוצרת את השבירה המענגת. קומיקאים מסנכרנים את זה עם תזמון וקצב כדי לחלץ מכם פרצי צחוק. מהקום הזה יש להם כוח מגנטי, כי הצחוק הוא המרחק הקצר ביותר בין שני מוחות. רגע של צחוק, גם בין זרים גמורים, יוצר חיבור מיידי. זה הרגש הכי מידבק. והידבקות רגשית היא העסקה המרכזית בכלכלת רגשות, שוק ה'תן וקח' האמוציונלי בין אנשים.

7. גם חשיבה הומוריסטית מידבקת. אם נתנהל מספיק זמן עם אנשים עם ג'י.פי.אס הומוריסטי, נגיע לאותו אזור חיוג, במידה ונשרוד את המאמץ לתת להם קונטרות ולא יתחמם לנו מדי המוח וישרוף נתיך. בדיוק אז נגלה שיש איתם עוד בעיה. קשה להתחייב על מה הם רוצים באמת. איפה נגמרת הבדיחה ומתחיל הבנאדם. איפה נגמרת הפירוטכניקה ומתחיל האותנטי. האם הרוך מפציע רק כדי שיוכל לדרוס אותנו אחר כך. האם הוא ישחרר את האבן שיושבת לך על הלב, רק כדי שתיפול לך על הבוהן.

8. הוא מנסה לשנן את דרכו אליי, אחד האבירים במסדר המצחיקנים המקומי. הוא עשה מזה קריירה, מתנייד על הומור דחוס באוקטן גבוה. פס ייצור של שנינויות, פסאודו רגש, שמוסווה במכניקה של הומור. הוא יודע שהתבניות שלו עובדות. אין לי מספיק מילים לגנות את זה, אבל אקפיד לא להחמיץ שום התחכמות. תפיסת עולמו חומצית, רעילה, השמחה ממנו והלאה, מבואס תמידית. מה שלא מפריע לו להיות רוב הזמן עסוק בלהצחיק. הוא יודע למרוט מכל בדל מציאות את האבסורד, מחותל בפיגומי הבנה אנושית מדויקת, מתפקע מהברקות. הוא לא ייפול למלכודת הפתאים הסחית ויתייחס למשהו ברצינות, חוץ מאשר לדבר אחד: להומור שלו.

9. זו האובססיה שהפכה לסופר אגו החדש: חייבים לצחוק! הלאה המשתמטים. העיר כולה היא מין ציווי חברתי שמכוון אליך ואומר: תצחק. יש מכירת חיסול של הבאסה, אז בואו בהמוניכם.

אבל כשהכול הופך דחקה, הדברים רק מתחזים לחיים. הם נראים כמו הדבר עצמו, אלא שהם לא. אבל מה אני מבינה בהומור. זה סארטר שאמר שהומור זו דרכו של האדם גם להסתיר את עצמו.

10. גם כשנדמה לנו שהמקום הזה מציע במקרה הטוב עתיד נואש וחסר תוחלת, כפתור הצחוק תמיד נמצא במקלדת של החיים. מה נשאר חוץ מלצחוק על זה? במצבנו לא נבחל בשום דבר. ומה נהיה? רק החיים, כנראה. והם יפים, לפעמים. בניני אמר את זה קודם. אבל אם בניני הוא הנחמה שלנו, זה אומר די הרבה, לא?

שיהיה לנו חג ממש שמח

vered-r@globes.co.il