יחסית למרכזיותו בחיינו כצורך ביולוגי של ממש וגם כצורך חברתי מהמדרגה הראשונה, ויחסית לנוכחות העצומה שלו ביצירה האמנותית האנושית בכלל והדרמטית בפרט, מדהים שההומור זכה לכל כך מעט ניתוחים ותיאוריות בדברי ימי הגות האסתטיקה. או שאולי להפך, הדבר הבסיסי ביותר הוא גם הדבר שאותו הכי קשה להסביר ולבצע. משהו שאיכשהו כולנו יודעים בחוש, אבל לא מסוגלים באמת להסביר. כמו אהבה. או יובל שטייניץ.
החוקים הבלתי כתובים והכתובים שמקיפים ומגדירים את רוב-רובו של התוכן (הומוריסטי ולא הומוריסטי כאחד) שאנחנו צורכים היום, קשורים לחוקי האסתטיקה שניסחו היוונים תוך כדי לבטים קשים. השיטתי והמשמעותי שבהם היה כנראה אריסטו, שבחיבורו המונומנטלי 'הפואטיקה' (330-335 לפני הספירה) קבע את תצורתה של הדרמה המערבית. הדרמה הזאת מקיפה למעלה מ-2,400 שנות תיאטרון, בערך, אבל ממנה התפתחו גם הקולנוע, הטלוויזיה ואפילו סרטוני יו-טיוב.
אבל מה לגבי ההומור? אריסטו מנסח ב"פואטיקה" את החוקים הבסיסיים של הטרגדיה, ומזכיר שם ציטוטים ממה שהיה כנראה חיבור אחר שלו, שעסק בתיאוריה של הקומדיה, אבל למרבה הצער לא שרד. אחרי אריסטו כתבו כמובן על הקומדיה, אבל נראה שרק בתחילת המאה ה-20 נכתבה התיאוריה המקיפה שנלמדת כיום בבתי-ספר ומבטאת את אותו סוד חמקמק - מה מצחיק אותנו ולמה. למה חתול על פסנתר זה מצחיק, ופסנתר על חתול זה צער בעלי חיים.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
