מישהו עוד זוכר שבלאט וקליבלנד גמגמו?

בגלל העלייה הדי קיצונית ברמת האינטנסיביות של הכדורסל בפלייאוף, דיבורים על "משחקי הצהרה" במהלך העונה הרגילה הם מאוד לא פופולריים בקרב שחקנים, מאמנים וכל מי שבאמת מכיר את ה-NBA. אבל משחקים מסוימים בכל זאת מהדהדים יותר מאחרים, וניצחון החוץ המרשים (89-111) של קליבלנד קאבלירס בשבוע שעבר על ממפיס גריזליס, המדורגת במקום השני במערב, בהחלט היה אחד מהם. בעיקר בגלל הצורה שבה הושג הניצחון הזה.

קליבלנד לא רק הגיעה לאחד האולמות הקשים ביותר בליגה, שמכונה The Grindhouse (המטחנה, בתרגום חופשי), וקלעה 111 נקודות נגד ממפיס, שסופגת רק 95.4 נקודות למשחק - אלא גם נתנה הצגה קבוצתית, במיוחד ברבע השלישי, שבו כל 14 סלי השדה שלה היו תוצאה של אסיסטים (בסך הכל היו לה 30 אסיסטים במשחק), בדרך לניצחון ה-14 ב-15 המשחקים האחרונים שלה נגד קבוצות מהמערב החזק.

מכיוון שעד הפלייאוף של עונת 2014/15, שייצא לדרך בעוד שבועיים וחצי, קליבלנד תישאר במזרח ותפגוש יריבות חלשות יחסית (למעט שיקגו בולס בשבת הקרובה), אפשר להתחיל לסכם את העונה הרגילה הראשונה של דייויד בלאט ולהביט לעבר הפלייאוף.

***

נתחיל בהישגים. ההישג הכי גדול של בלאט הוא שהקאבס הלכו והשתפרו ככל שהעונה התקדמה. עד ה-15 בינואר, הנקודה שמקובל להתייחס אליה כאמצע העונה ב-NBA, לקליבלנד היה מאזן שלילי של 20-19. מאז קליבלנד היא הקבוצה הכי טובה בליגה עם מאזן של 7-29. היא מדורגת שנייה במזרח, אחרי אטלנטה, עם סיכוי גבוה מאוד לסיים את העונה הסדירה במקום הזה. את רוב הקרדיט על המהפך מקבלים, ובצדק, הג'נרל מנג'ר דייויד גריפין - בזכות טריידים שהביאו לקליבלנד את הסנטר טימופיי מוזגוב ואת הגארדים ג'יי.אר. סמית ואימן שמפרט - ולברון ג'יימס, שאחרי פתיחת עונה יחסית חלשה (בסטנדרטים שלו) נח שבועיים בתחילת ינואר כדי להחלים מפציעות קלות וחזר להיות הלברון שכולם מכירים. אבל גם לבלאט היה חלק חשוב בתהליך.

עיקר הביקורת על בלאט בחצי הראשון של העונה הייתה שהוא לא מצליח לזכות באמון ובהערכה של שחקני קליבלנד. בחצי השני של העונה הקולות האלו נשמעו פחות ופחות בזכות היכולת של בלאט להתחבר לשחקנים ברמה האנושית, וכך להוציא מהם את המיטב מבחינה מקצועית. הדוגמה הכי טובה בהקשר הזה היא סמית, השחקן השישי של העונה ב-2013, שהגיע מניו יורק ניקס עם מוניטין של קלעי מוכשר אך אנוכי, חור בהגנה, ובליין פתולוגי שנוטה להסתבכויות עם החוק, ובקליבלנד הפך לשחקן קבוצתי, שומר אפקטיבי, שמוכר למשטרה המקומית רק דרך הטלוויזיה.

חלק מהשינוי בהתנהגות של סמית, מחוץ למגרש ועליו, קשור למערכת היחסים הקרובה בינו לבין ג'יימס (השניים מכירים מאז התיכון), אבל לדבריו הגישה של בלאט הייתה לא פחות משמעותית בקליטה המוצלחת שלו בקליבלנד. "הוא מאמן של שחקנים", אמר סמית. "אכפת לו ממה שקורה לשחקנים מחוץ למגרש בדיוק כמו ממה שקורה להם על המגרש. הבחנתי בזה מיד. בשיחה הראשונה שלי איתו, הוא שאל אותי מה שלומי - לא כל כך כשחקן כדורסל אלא כאדם. זו תכונה נהדרת".

עם הזמן התכונות של בלאט הפשירו גם את ג'יימס. בתחילת העונה ג'יימס נקט בגישה שאפשר לכנות אותה לעומתית כלפי בלאט - מפסק זמן במשחק בית נגד סן אנטוניו ספרס, שבו ג'יימס תדרך את השחקנים בעצמו וחסם פיזית את בלאט; דרך הצהרה שהוא החליט לעבור לשחק כפוינט גארד על דעת עצמו; ועד התשובה הבאה לשאלה אם בלאט הוא המאמן הנכון בשביל קליבלנד: "הוא המאמן שלנו, איזה עוד מאמן אחר יש לנו?". בלאט, מצדו, שמר על קור רוח, הקפיד להחמיא לג'יימס בכל הזדמנות אבל לא ניסה לצייר תמונה אידילית של היחסים ביניהם, והאמין שהמפנה יבוא עם הניצחונות.

המפנה, לפחות ברמת ההצהרות, בא אחרי פגרת האולסטאר, שהקאבס נכנסו אליה עם 14 ניצחונות ב-16 המשחקים האחרונים שלהם. "אנחנו מתקרבים כל יום", אמר לברון ג'יימס. "אני מכבד אותו כמאמן, הוא מכבד אותי כמנהיג הקבוצה והכימיה שלנו טובה כרגע. זה כמו במקרה של שחקן שהוא רוקי ב-NBA. בחורים משתפרים, הם מבינים את המשחק, הם מתחילים ללמוד אותו יותר ויותר, הם יודעים איך לגשת אליו כל יום. זו לא סיטואציה קלה בשבילו. לא שכרו אותו עם הסגל הזה, אבל אני לא חושב שהוא נרתע מזה. הוא מתמודד עם העונה הראשונה שלו ב-NBA באופן יוצא מהכלל עד עכשיו, ואני שמח לשחק בשבילו".

***

מי שכנראה פחות שמח לשחק כרגע בשביל בלאט הוא קווין לאב, שהפך בקליבלנד, בניגוד לרצונו, למה שבכדורסל האמריקאי מכונה stretch-four: פאוור פורוורד שממוקם מעבר לקשת השלוש, כדי למשוך את הגבוה ששומר עליו מחוץ לצבע, ומקבל את הכדור בעיקר במקרה של רוטציה הגנתית בתגובה לחדירה.

כתוצאה מכך לאב זורק רק 12.8 פעמים במשחק, הכי מעט מאז העונה השנייה שלו ב-NBA, ולא קרוב למצות את הכישרון שלו, מה שצריך לעורר דאגה בקליבלנד, כי (א) בלי השלישייה הגדולה בשיאה לקאבס, הקבוצה עם הספסל הכי פחות פרודוקטיבי ב-NBA (23.5 נקודות למשחק), אין סיכוי לזכות באליפות; ו(ב) לאב יהיה שחקן חופשי בקיץ, והוא יקבל מספיק הצעות מקבוצות שבהן הוא יהיה האופציה הראשונה בהתקפה.

הדבר השני שצריך לעורר דאגה בקליבלנד הוא שיותר מדי פעמים האופציה הראשונה בהתקפה שלה היא עדיין מהלכי אחד-על-אחד, כמעט תמיד של לברון ג'יימס או של קיירי אירווינג.

קליבלנד מובילה את ה-NBA בבידודים, עם 11.7% מהפוזשנים שלה, וההיסטוריה מוכיחה שזה נתון מאוד בעייתי: אף אחת מחמש האלופות האחרונות של הליגה לא דורגה בין החמש הראשונות בליגה בבידודים.

"לשחק אחד-על-אחד זו בוודאות לא נוסחה להצלחה בפלייאוף", אמר ג'יימס, "אני יודע את זה. אני חושב שאנחנו קבוצה הרבה יותר טובה כשכולם מעורבים ואנחנו מניעים את הכדור". בדיוק כמו במשחק נגד ממפיס.