האם אתם בני חורין?

א. תראה מה זה, אומר לי החבר האנרכיסט שלי לואיס כטוב לבנו ביין: פעם האדם הלבן היה צריך לחצות את העולם, להפליג חודשים ארוכים בים, למות ממחלות, להגיע לאפריקה, לצוד עבדים, לעקור אותם מבתיהם וממשפחותיהם, לשנע אותם בחזרה, למכור אותם ולתחזק אותם. המון מאמץ. אבל תראה מה זה היום: היום העבדים באים אל האדם הלבן על חשבונם, משקיעים המון כסף, עוברים תלאות נוראיות, מידפקים על הדלתות, מתגנבים דרך מעברי גבול, מתגוררים בתנאים לא תנאים על חשבונם ורק מתחננים לעבוד. המאמץ היחיד שעושה האדם הלבן, כך החבר שלי לואיס, הוא לנסות לעצור אותם, אבל הם רק ממשיכים להיעקר מבתיהם וממשפחותיהם על דעת עצמם, להימלט מאזורי מלחמה, מחלות ועוני, רק לבוא ולעבוד. מה אני אומר לך, אומר לי החבר האנרכיסט שלי לואיס, העולם השתגע. מתי העולם לא היה משוגע, אני שואל אותו. אנחנו מושכים בכתפינו, מזמינים עוד סיבוב ומשיקים כוסיות: חג חירות שמח.

ב. בשבוע החולף מתו שני תינוקות בתל אביב, והארץ לא רעשה ולא רעדה. אחרי הכול, מדובר בתינוקות של אותם עבדים מודרניים שהגיעו אלינו מאפריקה. עשרה תינוקות כאלה מתו, נחנקו, בשנתיים האחרונות. הוריהם שמו אותם במה שמכונה "מחסני ילדים" כדי ללכת ולעבוד בשבילנו. זה כבר לא עניין של חיפוש אשמים או קריאה לגיבוש מדיניות הגירה כזו או אחרת - אין שום קשר בין מדיניות הגירה לתינוק שנחנק - זה עניין פשוט הרבה יותר, אנושיות בסיסית. כשמפסיקים לראות באדם בן אדם, נהיים קצת פחות בני אדם.

כמה ימים קודם ירדתי למכולת ופגשתי את הדוור שלנו. כבר 30 שנה בדואר, מתוכן 15 שנים בשכונה, מכיר את כולם בלי שהם מכירים אותו. אני פוגש אותו כל יום, אבל באותו יום הוא לא היה כמו כל יום. יום קודם הודיעו לו שהוא מפוטר, הולך הביתה, ככה - מהיום להיום. עוד שנה יש לו לפנסיה. האיש היה כמובן חרד לגורלו, אבל לא פחות מכך פגוע עד עמקי נשמתו: איך בן אדם יכול לעשות דבר כזה לבן אדם. הסוף של הפסקה הקודמת מוזמן לקפוץ גם הנה.

אחרי התערבות, הומתק גזר דינו של הדוור שלנו. הוא לא פוטר, אבל הועבר אחר כבוד לעבוד במיון הדואר. שכרו ירד והעבודה שאהב נלקחה ממנו, אבל הוא העדיף להוריד את הראש. אחרי הכול, אמר לי, יכול היה להיות הרבה יותר גרוע. הסכמתי איתו, כמובן, תמיד יכול להיות יותר גרוע - והנה, עובדה: עכשיו באמת יותר גרוע ממה שהיה קודם. הרמתי לו טלפון ואיחלתי: חג חירות שמח.

הדוור החדש הוא בחור צעיר ומעצבן, שעושה טובה שהוא בא לעבודה. הוא לא אשם, כמובן, במה שקרה לדוור שלפניו, ואני בטוח שהוא ימצא נחמה גדולה בזה שהדוור שיבוא אחריו לא יהיה אשם במה שקרה לו.

כי תמיד יהיה מישהו שיסכים לעבוד תמורת פחות כסף. אתם קוראים לזה עבדות? אני קורא לזה כלכלה חופשית.

הו, כלכלה חופשית! מתחת לצד השני של המטבע הנוצץ שאת מנפנפת מולנו, נמעכים כל-כך הרבה אנשים. חלקם דוורים, חלקם תינוקות. המכבש לא מבדיל בין גרגירי החול תחתיו. הרי אם היה מבדיל, לא היה מכבש, אלא פינצטה.

ג. חג חירות שמח גם לכן ולכם, חברות וחברים יקרים. האם אתם בני חורין? אני בטוח שכן. ג'ניס ג'ופלין שרה שחירות זו רק מילה אחרת ל"אין מה להפסיד", אבל אני חושב שההיפך הוא הנכון: ככל שיש לך יותר להפסיד, כך אתה יכול להיות יותר חופשי.

לרובנו יש פחות ממה שהיה לנו. בתחילת החודש פרסם הכלכלן הראשי של משרד האוצר, יואל נוה, את סקירתו השבועית. נכתב בה כי השכר הממוצע ברוב הענפים במשק נמוך מהשכר של לפני 14 שנה במונחים ריאליים. תוסיפו לזה את העלייה ביוקר המחיה ותראו שיש לנו עוד פחות. תוסיפו לכך את פערי השכר במשק - העומד היום על פי 76 בין המנכ"לים לעובדים הפשוטים - ויש סיכוי סביר שיתפוצץ לכם וריד במצח.

אז כן, יצאנו מעבדות לחירות. אבל לפעמים נדמה שאנחנו עושים לאט-לאט, אבל בטוח-בטוח, את הדרך בחזרה.

ד. אני לא אומר שאנחנו עבדים. אני בטח שלא עבד, גם אתם לא. אם כי אפשר בהחלט לטעון שברמות הנמוכות בישראל, יחד עם נטל החוב המעיק על חלק עצום ממשקי הבית, אנחנו פחות חופשיים ממה שראוי שנהיה. כשמוסיפים למשוואה הזו את העלייה במספר העובדים העניים, את מאות אלפי עובדי הקבלן חסרי הזכויות, את העלייה בשעות שאנו עובדים ואת חוסר הביטחון התעסוקתי שאנו נהנים ממנו כל-כך, בהחלט נראה שהולך ופוחת החופש של הדור.

זו הידיעה שרבים כל-כך מאיתנו נמצאים כפסע ממחסור אמיתי (הוצאה בלתי צפויה, חודשיים בלי משכורת, ואנחנו נכנסים לביצה טובענית); או הידיעה שככל שאתה מתבגר, כך הולך מעמדך המקצועי ופוחת; ההבנה המשתקת שגם אם לא יפטרו אותך בבושה, סביר להניח שזקנתך הכלכלית תבייש את נעוריך הפיננסים; או הידיעה שאם לא עשית מכה ו/או נולדת למי שעשה, לנצח תאלץ לרוץ על הגלגל יותר ויותר מהר רק כדי להישאר באותו מקום. העובדה המצערת היא שכוח המשיכה עובד גם בקטע של המשכורות: הנמוכות סוחבות את כולנו למטה כמשקולת ברזל כבדה במקום שהגבוהות תעלינה את כולנו לשמיים כבלון קל.

כן, זה בהחלט מוריד משהו מחדוות החירות המתוקה. כמובן שאפשר למצוא נחמה בעובדה שיכול להיות הרבה יותר גרוע, שמצבנו שפר עלינו ביחס לרבים כל-כך בעולם, אבל זו נחמה קטנה ולא מספקת, שאי אפשר ללכת איתה למכולת השכונתית ולפגוש דוור מבוגר שיוצא לעמל יומו בשמחה וחוזר לביתו בסיפוק מהידיעה שכל אחד ברחוב קיבל את שלל הדוחות, ההתראות, החשבונות, הפרסומות ופירוטי האשראי שנשלחו אליו.

ה. שוק העבודה בישראל חולה, למרות ניצני תקווה מסוימים כמו העלאת שכר המינימום והבטחות לצמצום עובדי הקבלן. זה לא עניין של חקיקה. חקיקת העבודה בישראל לא רעה בכלל, זו האמת. זה אפילו לא עניין של אכיפה (אף שהיא עלובה עד למאוד, כמעט נפשעת: על כחצי מיליון עסקים משגיחים כמאתיים פקחים, ממש פרצה הקוראת לגנב). זה כמובן עניין של היחס בין ההכנסה להוצאה (למרות הכול, נראה שהממשלה מעדיפה להתעסק בצד של ההוצאה), אבל גם לא רק. זה עניין תרבותי. תרבות - לא תוצרת הארץ, אבל אימצנו אותה בשמחה - הרואה בעובד סוג של סחורה במקרה הרע, משאב במקרה הפחות רע ו"הון אנושי" במקרה הטוב. בשום מקרה היא לא רואה בו שותף. ברוב המקרים היא מעדיפה לראות בו צרכן ותו לא.

הדברים האלה נכתבים שוב ושוב. המילים הן טיפות מים על צוק איתן. בסוף הוא יישחק, כמו כל סלע, אבל מי יתקע לידנו שהסוף קרב? כרגע הוא נראה די רחוק.

עבדים היינו לפרעה במצרים, עד שלפי הסיפור בא אלוהים והוציא אותנו מזה. לא רוצה להוציא לכם את הרוח מהמפרשים, אבל לא נראה שאלוהים מתכוון להתערב בסיפור של שוק העבודה הישראלי בעתיד הנראה לעין.

זה תלוי בנו, האנשים העובדים. חג שמח לכולם.

 דרור פויר

תמיד יהיה מישהו שיסכים לעבוד תמורת פחות כסף. אתם קוראים לזה עבדות? אני קורא לזה כלכלה חופשית