"האמא של האינטרנט" שונאת גאדג'טים וחוששת מפייסבוק

מהנדסת התוכנה והרשתות האמריקאית ד"ר רדיה פרלמן היא ההפך הגמור מכל מה שהייתם מצפים ממי שזכתה לתואר המכובד "האמא של האינטרנט": היא שונאת גאדג'טים, לא מסתדרת עם שלל ההמצאות של היום וחוששת מפייסבוק. הסיבה לכך נעוצה כנראה בעובדה שפרלמן, ילידת 1951, החלה לחקור את התחום בשנות ה-70 של המאה הקודמת.

את הדוקטורט שלה במדעי המחשב היא סיימה בשנות ה-80, בתקופה שבה האינטרנט האזרחי היה עדיין חלום. היא החלה לעסוק באינטרנט, שהפך מאז לבסיס של ענף ההיי-טק, כאישה יחידה בין גברים בבית הספר למדעים והנדסה ב-MIT, וכיום רשומים על שמה עשרות פטנטים בניהול רשתות וייעול שלהן. בשנת 1992 היא נבחרה לאחת מ-20 המשפיעים בעולם המחשוב על ידי Data Communications Magazine.

לאחרונה ביקרה פרלמן בישראל כאורחת ועידת סייבר-טק, בהיותה יועצת טכנולוגית בכירה בחברת EMC. בראיון מיוחד ל"גלובס" היא מציגה את גישתה הייחודית לאופן שבו יש ללמוד וללמד את תחום מדעי המחשב, ומנסה לצפות את עתיד התחום.

מי החליט שאנגלית היא השפה העיקרית

לימודי מדעים וטכנולוגיה, גורסת פרלמן, צריכים לעודד יצירתיות במידה רבה יותר מכפי שהם עושים היום, ובטח שלא להילמד בעל פה כתורה מסיני. "לפעמים מצפים מסטודנטים לזכור פרטים קטנים", היא אומרת, "אבל זה לא יעזור להם בעתיד כשהם יצטרכו להשוות חלופות ובטח שלא יתרום להבנה של החומר. זה נכון לתחום של פרוטוקולים ממוחשבים וגם לשאר תחומי הלימוד.

"קחי למשל את השפה האנגלית. מקובל לחשוב שאנגלית היא השפה העיקרית, אבל למה בעצם? בבתי הספר מלמדים אנגלית במקום לחפש דברים גנריים יותר, כמו לימוד של מקור הלשון. בפרוטוקולים וברשתות מכירים בעיקר את ה-IP, אבל זה רק פרוטוקול אחד שהעולם החליט שיהיה הדרך העיקרית. באותה מידה, אנגלית אינה ייחודית. כשאני מלמדת, אני מבהירה: יש דרכים שונות בתכנות להגיע לכתובת אינטרנט; זה המחיר של אחת ואלה המחירים של אחרת. מרצים רבים אומרים שיש כאן מידע מיותר. אבל אם מה שמעניין אותך זה רק IP, לא תדע שאפשר לעשות אחרת ולא תוכל לתכנת דברים חדשניים. ללמוד את הכול זה מעצים ומרגש".

פרלמן מאבחנת בעיה נוספת בשיטת הלימוד והיא הכניעה לטרנדים, גם בתחומי הטכנולוגיה. "בתחום התכנות יש טרנדים שמגבילים את היצירתיות. השיווק יצר מילות באזז, ולפעמים לא ברור למה. בכל פעם שהשתתפתי בכנס היה מישהו שכתב במצגת שלו, 'איזו פריבילגיה זו לחיות דווקא עכשיו בעולם הזה', וזה כבר הפך לקלישאה. בתכנות יש קביעות שרבים חוששים להרים את היד ולשאול למה הכוונה, בגלל החשש להישמע טיפשים. למעשה, אם נשאל, נקבל תשובות שונות וכל אחד יגיד בלה בלה בלה אחר. כשאתם מדברים עם לקוח זה בסדר לדבר על מילות באזז, אבל זו בעיה כשזה חלק מהעולם המקצועי".

- בעבר אמרת שצריך בתעשיית הטכנולוגיה יותר אנשים שלא אוהבים טכנולוגיה.

"בהחלט. אני עצמי לא אוהבת גאדג'טים, ואני אפילו לא יודעת להשתמש באייפון שקיבלתי. כשאני מתכנתת, אני מתכנתת לאנשים כמוני. חשוב לי שאלה יהיו דברים שרק צריך לחבר ולשכוח. פעם מישהו אמר לי, 'רדיה, יש לקוח שרוצה עוד יישומים כי הוא אוהב להרגיש שהוא עושה קונפיגורציה'. אז אמרתי, אם זה מה שהוא רוצה, או.קיי, נשים עוד פונקציות, למרות שלא צריך אותן. נוסיף, ככה שזה לא יזיק. אבל כשמדובר בי? ניסיתי להתקין אי-מייל במכשיר שלי, ואז עלתה שאלה אם אני רוצה POP (פרוטוקול מייל מסוים - ש"ד) או משהו אחר. בן אנוש לא צריך להישאל שאלות כאלו. למה זה צריך להיות אכפת לי? זה אכן תלוי בפרוטוקול, אבל למה זה מעניין אותי?

"דוגמה אחרת: כששואלים אותי בחלון פופ-אפ אם אני בוחרת בדרך הבטוחה או הפחות בטוחה, ברור שהתשובה היא 'תעשו מה שבטוח'. זו שאלה שמפחידה משתמש. עוד דוגמה, כשאני מחפשת סיסמה. הטענה שהמכשיר לא אוהב את הסיסמה מפריעה לי. ובכלל, אנחנו נדרשים לכל כך הרבה סיסמאות".

- כיצד יעזרו בעניין הזה עובדים שלא אוהבים טכנולוגיה?

"רק באמצעותם אפשר יהיה להבין את המשתמש", אומרת פרלמן, שמאמינה בצורך לקשור בין כמה שיותר עולמות, ולדעתה הדבר צריך לבוא לידי ביטוי גם באוניברסיטאות. "בפקולטות להנדסה, סטודנטים צריכים בדרך כלל ללמוד גם מקצועות הומניים, והם בדרך כלל שונאים את זה. הרי כדי להיות מתמטיקאי אתה לא צריך לעשות קורס בספרות, אבל אני חושבת שגם מי שלומד ספרות צרפתית צריך ללמוד קורס טכנולוגי כלשהו. למשל, אם אתה לומד ספרות השוואתית, תצטרך לקחת גם קורס בפיזיקה.

"החלק החשוב ביותר בחינוך, וזה מתחיל בבית, הוא ההבנה שהעולם מורכב ואין תשובה אחת. צריך להבין שלעולם לא יהיה לנו מספיק מידע כדי לקבל החלטה ושתמיד יש כמה אפשרויות. את זה כל אחד צריך ללמוד. דבר שני שצריך ללמוד הוא שלא כל מה שלומדים נכון. זה רלוונטי גם לספרי מדע".

- יש שם טעויות?

"לא טעויות, אלא תיאוריות שמשתנות. זה קשור למה שאמרתי על הטרנדים. אני לא רוצה להיתפס כמישהי שיוצאת נגד המדע, חלילה, אבל בתחום שלי, לפחות, יש מידע מבלבל. אני יכולה להרצות שעתיים על דברים לא נכונים שיש בספרים. אני רוצה שסטודנטים ילמדו באופן ביקורתי יותר. יש כמה דברים שנהוג ללמוד על רשתות מחשבים, והם לא נכונים. מי ששולט בחומרים האלה ייהנה בהרצאה כזאת. למשל, הנחות מקובלות בנוגע לפרוטוקולים ומה עובד טוב יותר. מישהו אמר משהו, וכולם חוזרים על זה, ואף אחד לא עוצר לשאול למה".

אינטרנט מפחיד

פלרמן עצמה, כאמור, נרתעת מכמה מתוצריה הפופולריים של הטכנולוגיה, כך שלא תמצאו פוסטים שלה בפייסבוק. "כשאני רואה מה ילדים כותבים היום בפוסטים זה מלחיץ אותי", היא אומרת, "הבת שלי העירה לי שזה לא בסדר שאין לי מושג בזה, אז היא פתחה לי חשבון פייסבוק פרטי וחשבון של אישיות ציבורית. מעולם לא העליתי שם דבר, וכנראה לא אעשה את זה. אבל פעם ראיתי שאנשים מעלים שם דברים. זה פשוט נראה לי ציבורי כל כך... ומידע שיוצא, יוצא לתמיד. מה שמחזיר אותי לחשיבות הפרטיות. זה מדאיג. אם מישהו רוצה לחפש מידע על מישהו הוא יכול לעשות את זה בקלות רבה".

- מה דעתך על ההצלחה של גוגל ופייסבוק?

"המקרה של פייסבוק מוזר. פעם הייתה מיספייס, ואני לא יודעת למה אנשים העדיפו את פייסבוק על פניה. דבר נוסף שאני לא אוהבת במצב הנוכחי של הרשתות החברתיות, זה שאם אני מחפשת ברשת כרטיס טיסה לאיטליה, פתאום אני מקבלת אי-מיילים עם פרסומות שקשורות לאיטליה. זה מטריד אותי. עצם העובדה שאפשר בקלות להתחבר לאתרים באמצעות חשבון הפייסבוק, זה צריך להדאיג".

- את מאמינה שהתופעה הזאת תיעצר או שהיא רק תלך ותחמיר?

"זה רק יחמיר. אנשים רוצים שהכול יהיה בחינם, אבל הם לא מבינים שהם משלמים בכך שמידע על אודותיהם ניתן למפרסמים".

- כמי שמכירה את האינטרנט מראשיתו, היום הוא טוב או רע?

פרלמן צוחקת. "אין לאף אחד ספק שהוא משנה את החברה. העובדה שאדם אחד יכול למכור לכל העולם, שאפשר לשמור על קשר בחינם, כל הדברים האלה נהדרים. אבל זה גם מאוד מפחיד במונחי הבטיחות והפרטיות".

- חשבת שבאמת כך יהיה?

"במבט לאחור אני תמיד יכולה להגיד: 'בוודאי! חזיתי כל דבר שיש היום'. אבל האמת היא שלא. מעולם לא חשבתי שתהיה כזו רמה גבוהה של גלובליות, ואני עדיין מופתעת מכך ששיטה כמו זו של אי-ביי באמת עובדת. אני תוהה על כך שוב ושוב, אבל זה פשוט קורה. מוזר לי שמישהו שלא שמעת עליו מוכר לך משהו, את שולחת לו כסף... וזה בטוח. או ויקפדיה, למשל. אין שום הסבר הגיוני לכך שיש שם באמת מידע אמין. הרי היית מצפה שיהיו שם תלונות, ביקורת, טקסטים שהם כמו גרפיטי, אבל זה מקור מידע מהימן מאוד, ואני חושבת שזה פנטסטי. התוכן שם כתוב ברמה גבוהה, מתומצת ועדכני מאוד. זה מפתיע".

"זה מהנה, מעניין והכסף טוב"

פרלמן, שמעט נבוכה כשאני מבקשת ממנה לספר איך זה היה להיות אישה כמעט יחידה, חלוצה בתחום חדשני, בשנות השבעים של המאה הקודמת, מבהירה מיד, "את הערך עליי בוויקיפדיה לא אני כתבתי. הבן שלי תיקן כמה דברים, אבל העורך התעקש להחזיר לגרסה המקורית, אז הרמתי ידיים".

לתחום התכנות, לדבריה, היא הגיעה לגמרי במקרה. "צעירים רבים מאמינים שהם נולדו לעשות משהו ואם הם לא עושים אותו הם מתוסכלים. אני תמיד אהבתי חידות, ולכן כל תחום שאיפשר לי לחשוב בהיגיון התאים לי. נסיבות מקריות הובילו אותי למחשבים, במהלך הלימודים לתואר. כששאלו אותי באוניברסיטה אם אני נהנית מהלימודים, עניתי שלא. הצלחתי בהם רק כי הקדשתי לכך הרבה זמן. אבל אז מישהו הציע לי להצטרף לקבוצה שבה עסקו בתכנות. ניסיתי ואהבתי, אבל נראה לי שהייתי אוהבת כל דבר שהיה קשור לפתרון חידות. בהמשך חזרתי לאוניברסיטה, אבל זה היה רק אחרי שעבדתי במקום שבו יכולתי לתכנת".

- נתקלת בקושי להשתלב בעולם גברי?

"ללא ספק יש פחות נשים בתחום. כשהייתי ב-MIT, הייתה מגבלה שקבעה שעל כל הנשים לגור במתחם אחד במעונות, ובגלל זה היינו רק 50 נשים מתוך אלפים. רק בהמשך פתחו את כל המעונות, אבל תמיד היו פחות נשים שבחרו ללמוד שם. לי משום מה זה דווקא נראה נורמלי. אם הייתי רואה אישה, הייתי חושבת שזה מוזר, בלי לקלוט שבעצם גם אני אישה. אני לא חושבת על עצמי במונחים של ג'נדר".

- ולא הרגשת שהאתגר שלך גדול יותר?

"מוזר שדווקא אני אגיד שיש אפליה. אני יודעת שנשים רבות מרגישות מאוימות מהאגרסיביות בשוק, אבל במקרים רבים האגרסיביות בתעשייה מגיעה דווקא מנשים. אני לא אוהבת לעשות הכללות בנוגע לג'נדר, אבל ברור שמוטב שיהיו בענף הטכנולוגיה יותר נשים. זו גם בחירה של נשים שלא לעשות זאת, ולא ברור לי למה - זה מהנה, מעניין והכסף טוב. נשים רבות מאמינות שהן צריכות לעסוק במשהו טיפולי לטובת הקהילה והחברה, אבל אם נסביר להן שטכנולוגיה נותנת אפשרות ענקית להשפיע באופן כזה - זה יכול לעזור. ובכלל, יש סטריאוטיפ שגברים טכניים יותר מנשים כבר מילדות. בנים אוהבים לפרק דברים ולבנות. אולי זה נכון, אבל לא כל מי שפירק צעצועים כילד הוא בהכרח מהנדס טוב יותר. אני מעולם לא אהבתי את זה.

"יש גם סטריאוטיפ לגבי מיהו מהנדס טוב, ולצערנו לפעמים מעסיקים בוחרים במי שדומה להם ומזכיר להם את עצמם. ענף ההיי-טק צריך מגוון של אנשים. אם הסטריאוטיפ הוא שנשים טובות יותר ברגישות ובהקשבה, אז גם זה משהו שהתעשייה הזאת צריכה".

הפוטנציאל של המחשוב הלביש

"אני כבר אפרוש כשיגלו שאולי טעיתי, אבל אני בטוחה שהטכנולוגיה היא משהו שתמיד יהיה לו ביקוש והוא יהיה חלק גדול מכל מה שנעשה", אומרת פרלמן בתשובה לשאלה אילו מקצועות יבלטו בעשורים הקרובים, "אני מניחה שהקורסים והתכנים יתקיימו בצורה רבה יותר ברשת, ובכלל הפעילות תהיה ברובה אונליין".

אחד התחומים המרגשים לדעתה הוא תחום המחשוב הלביש. "מה שקורה בתחום הזה מרגש מאוד, והוא בטוח יהיה יעיל ברפואה", היא אומרת, "ועם זאת, אני מודה שזה גם מפחיד אותי. האפשרות לפגיעה בפרטיות תהיה משמעותית יותר.

"אם, למשל, תהיי במדינה זרה, רופאים יוכלו להגיע בן רגע לכל המידע הרפואי שלך, וזה יעיל, אבל אם הם יוכלו לעשות זאת, כנראה כל אחד יוכל. אני מקווה שתהיה דרך בטוחה לזהות את המשתמש, באמצעות סיסמה מצוינת אחת בלבד, במקום הסיסמאות שאנחנו מכירים היום. כך, מחשוב לביש יוכל לשאת את כל המידע הפרטי שיישמר בענן, ובאמצעות פריט שאשא אוכל להפעיל את המחשב ולנהוג במכונית, למשל, באופן בטוח יותר.

"אנשים טוענים שהסמארטפון יכול לעשות את כל זה, אבל אני לא רוצה להיות תלויה בסמארטפון שלי ולקחת אותו לכל מקום. הוא גדול, יקר, רגיש, מועד לגניבה, אנשים מאבדים אותו, והסוללה שלו מוגבלת. מוטב שזה יהיה משהו שצמוד אליי, כמו רצועת שעון, וברגע שאסיר אותו הוא ישכח את כל המידע שנשמר בענן".

- מי לדעתך יוביל את החדשנות, החברות הגדולות או סטארט-אפים?

"יש היום הזדמנות גם ליזמים צעירים וחברות קטנות. נכון, רבים ייכשלו, אבל בעולם התוכנה והתכנות יש כל כך הרבה אפשרויות - חברה יכולה לעשות אקזיט, והיא יכולה גם לצמוח מסטארט-אפ קטן לחברת ענק. זה מתאפשר בעיקר משום שיש גישה לכל העולם. לא צריך חנות. צריך רק לפרסם ולקבל הזדמנות להצליח".