קרן צור, מנסיכות התיאטרון הרפרטוארי: "הבמה היא הטריפ שלי"

לא מעט הצגות מסקרנות יש בפסטיבל התיאטרונטו להצגות יחיד, שייפתח מחר ביפו העתיקה, ומכולם, שם אחד צד את העין באופן מיוחד במסגרת הפסטיבל, החוגג השנה חצי יובל. אולי משום שהוא כה חריג בנוף הפרינג' הישראלי, בולט שמה של השחקנית קרן צור, מנסיכות התיאטרון הרפרטוארי, שהייתה בעשור האחרון חלק בלתי נפרד מתווי-הפנים של תיאטרון בית ליסין, עם שלל של תפקידי איכות, מ"סינית אני מדברת אליך" ו"רוחל'ה מתחתנת" של סביון ליברכט ועד ול"אנדה" של הלל מיטלפונקט - תפקיד שאף זיכה אותה בפרס שחקנית השנה בתיאטרון ב-2008.

צור, שמאז תפקיד איכותי אחר שלה לפני כשנתיים בהצגה "אז בפראג" (גם כן פרי עטו של מיטלפונקט) נעלמה מן העין של חובבי התיאטרון, תעלה השבוע בתיאטרון יפו את הצגת היחיד "מקורקעת", שכתב ג'ורג' ברנט, ושהיא עצמה תרגמה מאנגלית. היא מגוללת את סיפורה של טייסת F16 אמריקאית שכשמה של ההצגה, מוצאת את עצמה מקועקעת ומנועה מלטוס לאחר שהיא נכנסת להריון. צור התוודעה למחזה בזמן שהיא עצמה חוותה, לראשונה בקריירה המקצועית שלה, את תחושת הקירקוע.

"זה פגש אותי בדיוק כשעזבתי את בית ליסין אחרי עשר שנים, והייתי אשכרה מקורקעת, אחרי שהייתי רגילה להיות כמעט ערב-ערב על הבמה", היא מספרת בגילוי לב בראיון ל"גלובס". "הבמה היא הטריפ שלי, כמו ששלה הוא לטוס, והנה פתאום אני 4-5 חודשים בבית עם הילדים, עם השגרה".

- קירקעת את עצמך ממקום של מיצוי או שהראו לך את הדלת?

"נקלעתי לאיזה חוסר ברירה והייתה לי תחושה שרוצים קצת להתאוורר ממני, אז הלכתי. היו דיבורים על תפקיד כזה ותפקיד כזה, אבל בסוף שום דבר לא יצא אל הפועל ומצאתי את עצמי מול כלום, בערך. אני לא חושבת שהייתי עושה את זה אם זה לא היה מקבל שם איזה עידוד רציני. זו גם הסיבה שזה תפס אותי קצת לא מוכנה".

- וה"טייס האוטומטי" הפנימי לא אמר לך למצוא מקום בתיאטרון אחר?

"ברור, אבל זה היה בכזה טיימינג גרוע, שכולם כבר סגרו את העונה הבאה. מצד אחד זה חוסר מזל ואני מקווה לחזור בהקדם. מצד שני, התפניתי לעשות דברים שלא עשיתי עד כה".

"כולנו רדופים"

אחד הדברים שצור התפנתה לעשות הוא להיות לבד על הבמה. "משהו שעד עכשיו מאוד נרתעתי ממנו", היא מספרת. "אני אוהבת שיש לי פרטנרים, אבל כשקראתי את המחזה, שהביא אליי סיני פתר, שמביים את ההצגה, זה תפס אותי מאוד חזק".

- במחזה הטייסת חוזרת לחיל האוויר, אבל בתפקיד אחר.

"כן, אחרי שהיא מקורקעת בפעם הראשונה בגלל ההיריון, ואחרי שהיא חוזרת לארצות הברית מהבסיס שבו הייתה מוצבת, בשביל לגדל את הילדה שלה, היא מרגישה שהיא לא מסוגלת יותר ושהיא חייבת לחזור לטוס. היא מתייצבת, אבל במקום טייסת F16 הופכים אותה למפעילת מל"ט (מטוס ללא טייס). זו מבחינתה נפילה לא נורמלית - במשך 12 שעות ביום, שבעה ימים בשבוע, היא יושבת בבסיס, אי-שם במדבריות נבאדה, מול המסך, צופה ומפגיזה באפגניסטן. בערב היא חוזר'ת הביתה, לבעל, לילדה, לשגרה, והדיסוננס הזה בין העולמות מתחיל להיות משהו שהיא לא מסוגלת להכיל.

"היא צופה מלמעלה בדמויות במדבריות באפגניסטן, ופתאום כשהיא נוסעת במדבריות של נבאדה, היא מרגישה שגם היא נצפית - והיא נכנסת לחרדה. כי השרירותיות שבה הם הורגים שם, באפגניסטן, היא גדולה. אומרים להם, 'אוקיי, אלה נראים חשודים, כי הם בגיל צבא וכי נראה שהם עושים משהו ליד הכביש'. פוסקים 'מלמעלה' שהם אשמים ומפגיזים אותם. הכול מתערבב לה".

- כשקראתי על המחזה הוא נשמע לי מחזה מאוד נשי - על אישה מצליחה, שצריכה לוותר על הקריירה שלה כדי למלא את 'התפקיד הביולוגי' שלה ולהביא ילדים. כפי שאת מתארת אותו הוא מאוד פוליטי.

"זה מה שקרה גם לי כשקראתי את המחזה. מסתבר שהוא מכיל המון נושאים. פעם אחת אמרתי שהנה הבנתי, זה מחזה על אישה בעולם גברי. פעם אחרת הבנתי שזה בכלל מחזה על אימהות מול קריירה או מול קרביות. פעם אחרת שזה בכלל מחזה על מפעילת מל"ט, ועל העניין האתי שבמלחמה מלמעלה, או על הפסיכולוגיה של הלוחמה. זה על המון דברים, וגם על הדבר הזה - שצופים בנו כל הזמן".

- היא הופכת לאדם רדוף.

"זו פרנויה. כולנו רדופים, כי כולנו נצפים כל הזמן. לא היו מל"טים מעל פריז רק לפני כמה שבועות? וזה בעצם מה שהמחזה מנסה לומר: בואו ושימו לב לאן אנחנו הולכים בעולם. כמו הנשק הגרעיני, למשל. מה המעצמות חשבו לעצמן, שזה יישאר לנצח רק בידי 'הטובים'?".

"התענוג שבאינטימיות"

צור, נשואה ואם לשניים המתגוררת בחיפה, ושעוד קודם לעשור בבית ליסין, שיחקה בתיאטרון חיפה ואפילו עבדה תקופה בחברת היי-טק - לקחה את התפקיד ברצינות, כהרגלה, וחקרה אותו לעומק. "כמעט התגייסתי לחיל האוויר", היא צוחקת. "התאהבתי בעולם הזה, וכן, אני גם רואה את הפגמים שלו. הדמות שאני מגלמת היא כמעט בת 40, והיא יושבת שם בקרון עם איזה חייל בן 19, שאין לו שום שאלות".

- בשבילו זה משחק וידיאו.

"בדיוק. כשנפגשתי פה עם מפעילי מל"טים, מישהי אמרה לי, שאת צריכה להזכיר לעצמך כל הזמן שזה לא משחק וידיאו, שאלה אנשים אמיתיים".

- בואי נחזור אליך, כשחקנית שעומדת לראשונה נטו על במה, בלי פרטנרים. גילית משהו חדש על עצמך?

"אני מגלה בעיקר שאני יכולה להסתכל על הקהל, משהו שתמיד היה לי קשה לעשות. תמיד שנאתי שציפי (פינס, מנכ"לית בית ליסין) הייתה אומרת לי 'תרימי את הראש קצת'. העדפתי להסתכל על הפרטנרים ולא על הקהל, ותמיד שיגע אותי שהפרטנרים היו מדברים אליי דרך הקהל במקום לדבר אליי. ופתאום אני עושה את הדבר הזה שלא אהבתי, ויש בזה מן כוח אחר. התענוג שבאינטימיות".

- זה מעניין גם מהמקום שאת עושה איזה תהליך הפוך למרבית השחקנים - מגלה את הפרינג' אחרי שכבר היית בלב התיאטרון הרפרטוארי.

"כן, אני עושה הכול הפוך. גם בחזרות, אחרי שלא מצאנו חלל לעבוד בחיפה, יצא שבסוף עבדנו בסלון שלי או של סיני. אלה חיים אחרים. לא ידעתי שאני בכלל מסוגלת לעבוד בסלון שלי".

- וזה מבאס?

"זה קשה וזה באמת היה שוק. אני לא אגיד לך שלא. אבל אני רוצה להאמין שאין שחקן שלא עובר את הדבר הזה. מה גם שראיתי שיש הרבה אנשים טובים מסביבי שדואגים לי, ואמרתי: אוקיי, תירגעי, זו תקופה וזה רק פן אחר של אותו המקצוע. ממש כמו טייסת F16 שהופכת למפעילת מל"ט".