הם היו אחת הלהקות הכי נפלאות וחשובות של שנות ה-90. שלושת אלבומיהם הראשונים הציגו אבולוציה פנטסטית, שונים זה מזה, וכל אחד בתחומו חלוצי, משפיע, מנווט דרכים לא רק למיליוני אוהדיהם אלא גם למוזיקאים עמיתים. החיבורים בין טכנו לרוק, בין עבודת אלקטרוניקה אולפנית חדשנית-לזמנה ומזהירה, לאגרסיביות נוסח הרוק הישן על הבמות, הפכו את הפרודיג'י לאחת הלהקות האחרונות, שבאמת הביאו תבלינים חדשים משל עצמן לשולחן התרבות הפופולרית.
מאז שנת 2000 הם יוצאים לציבור בתדירות פחותה, למרות שהם עדיין מאד מבוקשים ומאד מיומנים בהופעות. זהו בסה"כ אלבומם השישי ברבע מאה של פעילות, והוא טוב יותר משני קודמיו, אם כי לא מתקרב לפסגות, לנחרצות, לדורסנות ולהשפעה שלהם בשנות ה-90.
"רבל רדיו" ו"קיר המוות" הם קטעים מצוינים, שיכלו לשכון בגאון גם לצד עבודותיהם הכי טובות, וב"איביזה", שיוצא נגד הצדדים השטחיים של תרבות הבליינות, יש זעם ותיעוב משכנעים. אלא שהפרודיג'י מוצאים עצמם באותה הפוזיציה בה מצויים גם גדולים וטובים מהם: כמו הרולינג סטונס משנות ה-60 ויו טו מה-80, גם ההרכב הזה איבד רלוונטיות ונקודות אחיזה והשפעה במגרש הפופ הכללי. כעת הם נמדדים רק לפני הקריטריונים שלהם עצמם, בסיכוי לשוב ולהפיח חיוניות באותן עצמות ותיקות, שבנו את השלד של זהות הלהקה כגוף יצירתי וכמותג.
"היום הוא האויב שלי", כותרת האלבום, לקוחה משיר ישן של קול פורטר. נהיה כנים: אם בעתיד אנשים יחזרו לשירים של הפרודיג'י כפי שחוזרים היום, כמעט אחרי 100 שנה, לשירים המעולים של פורטר, זה לא יהיה לאף אחד מהשירים החדשים שלהם, אלא לאלה משנות ה-90. ועדיין, זה מוצר לגמרי מתגמל ומספק לאוהדי הלהקה. נכון, פעם הם היו דוברים של מרדנות, והיום זו עוד נוסחה שמוצאת לפועל באופן מספק וללא תלונות.
* ציון: 8
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
