יקר להיות אוהד כדורגל (גם מהכורסה בבית)

הם מתכנסים יחד מדי יום במעונות של קולג'ים בארה"ב, בדוכנים למכירת עוף במערב אפריקה, בבסיסי מיליציות בסוריה. הם חברים באותה קהילה גלובלית שצופה בכדורגל בטלוויזיה. אהדתם היא בדרך כלל מוטיב מרכזי בהגדרת האני שלהם: "אוהד צ'לסי", לצורך הדוגמה, הוא כזה שעושה לייק לעמוד הקבוצה בפייסבוק או יורד לקנות מצרכים במכולת לבוש בבגדי המועדון. האהדה לצ'לסי מחברת בינו לבין מותג שהוא ברמה בינלאומית - אפילו אם הוא מתגורר בפחון.

ברטוריקה שהשתרשה בכדורגל, אוהדי כורסה כאלו מאופיינים כ"צרכנים" גרידא - פחות מחויבים או אותנטיים מהאוהדים שמגיעים לאצטדיונים. עדיין קיים רעיון, לא ממש מעודכן - על הטייפקאסט של האוהד "האמיתי": גבר אירופי, שמחזיק במנוי למשחקי הקבוצה שלו, והחל לאהוד אותה לאחר שאביו לקח אותו למגרש כשהיה ילד.

אבל קהילת אוהדי הטלוויזיה מעולם לא הייתה גדולה, גלובלית ומחוברת מכפי שהיא כיום. האנשים הללו הם לא סתם בטטות כורסה: רבים מחליפים ביניהם במהלך משחקים מחשבות, בדיחות ואמוציות באמצעות הרשתות החברתיות. כנראה שלא קיים אף ספקטקל שמצליח לייצר מעורבות כל כך גדולה בקרב צופיו: ב-2012 שידורי ספורט היוו רק 1.3% מסך תוכניות הטלוויזיה ברחבי העולם, אך על-פי נתוני נילסן - אותם שידורים ייצרו 41% (!) מציוצי הטוויטר הקשורים לטלוויזיה. כמעט מבלי ששמנו לב, אוהדי הטלוויזיה הפכו לכוח שמאחד את העולם יותר מכל דבר אחר. מהסיבה הזאת, נורא עצוב שרבים מהם יתקשו בקרוב להתמודד עם יוקר המחייה שכופים עליהם גופי השידורים.

***

אהדת כורסה נלקחת כיום כמובן מאליו, אבל מדובר בתופעה חדשה יחסית. כמעט אף משחק לא שודר ישירות בטלוויזיה כשאני הייתי ילד. גרג דייק, כיום יו"ר ההתאחדות האנגלית ובשנות ה-80 מנהל הערוץ ITV Sport, הציע באותה תקופה ליושבי הראש של המועדונים באנגליה 11 מיליון ליש"ט בשנה עבור הזכויות של כל משחקי הליגה העליונה. הלארג'יות שלו היממה אותם. "העיניים שלהם יצאו מהחורים. הם לא האמינו למספרים", נהנה דייק להיזכר. לפני חודשיים מכרה הפרמיירליג את זכויות השידור המקומיות שלה לשנים 2016-2019 תמורת 5.1 מיליארד ליש"ט.

האנס אולריך גומברכט, פרופסור לספרות באוניברסיטת סטנפורד ואוהד של בורוסיה דורטמונד, הסביר באחד ממאמריו האחרונים שאוהדים הם לא סתם צופים - הם מרגישים "חלק מהמשחק". גומברכט טוען כי חוויית ההשתתפות שלהם במשחק היא "אבסולוטית". לאחר מכן, גומברכט שואל "מדוע בעשורים האחרונים גדלה במידה כה עצומה משיכתם של אנשים לאהדת ספורט?". לדעתו, אחת הסיבות לכך היא שכיום, יותר מאי-פעם, הדברים בחיים שלנו הפכו לעניין של בחירה. אתה יכול לבחור את הערכים שלך, ההתנהגות - אפילו את המין שלך. שום דבר כבר לא בלתי אפשרי. זה כמובן מעניק לנו עצמאות. "אבל אינדיבידואליזם צנטריפוגלי בלתי מוגבל שכזה - עשוי להיתרגם לבדידות ולמחסור בקשרים חברתיים", הוא אומר. ברגע שאתה אוהד כדורגל - אתה מתחבר לקהילה. למעשה, אהדה היא עבור אנשים מסוימים החיבור היחידי שלהם לקהילה כלשהי, מסביר הסוציולוג הגרמני אלברט סונטאג. רק תביטו על כמות החברים ההולכת ודועכת בכנסיות, באיגודים המקצועיים ובמפלגות פוליטיות - ותבינו.

אפילו הטלוויזיה עצמה כבר לא מספקת מדי ערב את החוויה הלאומית הקהילתית, מדורת השבט. לפני 30 שנה היו מעט ערוצי טלוויזיה - אז אנשים צפו באותן התוכניות ודיברו עליהן למחרת בעבודה. עכשיו רוב התוכניות מאבדות צופים, כי אנשים צופים באיזה תכנים שבא להם בנטפליקס, ב-VOD או ביוטיוב (או סתם משוטטים בפייסבוק). יש רק סוג אחד של תוכנית שעדיין מושכת קהל ענק לשידור הישיר שלה, במספרים עצומים, באופן אמין ועקבי: משחק כדורגל גדול. גמר המונדיאל בקיץ בין גרמניה לארגנטינה נצפה על-ידי 35 מיליון גרמנים בממוצע בבתיהם, כאשר כ-10 מיליון גרמנים נוספים צפו במשחק על מסכי ענק במקומות ציבוריים. ככל הנראה, זה הפך לאירוע מדורת השבט הגדול ביותר בהיסטוריה של גרמניה.

קהילת האוהדים כיום היא מקומית (אנשים שצופים בבר השכונתי שלהם), לאומית וגלובלית. אוהד של מנצ'סטר יונייטד שצופה במשחק מהסלון שלו בטנסי עשוי לפצוח בשיחה ברשתות החברתיות עם חייל בצבא הליברי שלובש חולצה מזויפת של הקבוצה. כל עוד ישנה שיחה גלובלית - חלק גדול ממנה הוא על כדורגל. "השיחות האלו אונליין, שהן מעניינות ומצחיקות בטירוף - מרגישות לי אמיתיות ומוחשיות בדיוק כמו אלו שמתרחשות בתוך האצטדיון", אומר היסטוריון הכדורגל דייויד גולדבלאט.

***

אוהדי כורסה רבים מחויבים לעניין הזה לא פחות מכאלו שהולכים למשחקים. האחרונים הם בדרך כלל עשירים מספיק, מתגוררים קרוב מספיק לאצטדיון, ומשוחררים מספיק ממטלות משפחתיות - דברים שמאפשרים להם להגיע למשחקים. אבל כמעט כל הלובי ממנו נהנים האוהדים שמגיעים למגרשים - מתייחס רק אל קבוצת האנשים הקטנה שלהם. ארגון האוהדים האנגלי דוחק כעת בראשי הפרמיירליג להוריד את מחירי הכרטיסים למשחקים, כאילו כספי הטלוויזיה העצומים שהליגה הולכת לקבל נועדו לממן אך ורק את הקהל שמסוגל לפקוד את האצטדיונים.

זה כמובן לגיטימי לדאוג לציבור הזה, אבל זה לגיטימי באותה מידה לדאוג למאות מיליוני אוהדי הטלוויזיה שיוקר המחייה עשוי לדחוק אותם מחוץ למשחק. התהליך הזה כבר החל להתרחש: הכדורגל המצולם עובר ממודל שמכוון את המוצר שלו לשוק ההמונים, לכיוון של מוצר הפונה בעיקר ללקוחות היוקרה. גם לפני חוזי הטלוויזיה החדשים של הפרמיירליג, טענו כשליש מהבריטים שמחזיקים בחבילות הספורט כי הם מתקשים לעמוד במחירי רכישת הערוצים, על-פי סקר שביצעה חברת הייעוץ Oxera עבור Virgin Media. ואם זה לא מספיק - כעת מעלה Sky עוד יותר את המחירים שלה: חבילת הספורט שלה לצופים בממלכה עולה כעת 47 ליש"ט (287 שקל) לחודש. הצעד הבא הוא שמחירי הצפייה הטלוויזיוניות בכדורגל יעלו בעוד מדינות. אנשים קצת פחות אמידים פשוט יהיו חייבים לוותר על הצפייה.

כדאי לכבד קצת יותר את האוהד מבגדד שצובע את קירות הבית שלו בצבעי ברצלונה. הוא תורם את חלקו הצנוע לאחדות העולם.