שמועה חדשה מתרוצצת: יש קבוצת כדורסל בברלין

אלבה ברלין, שתארח את מכבי תל אביב ב-O2 World במחזור האחרון של הטופ 16, נמצאת על סף הישג חסר תקדים: ניצחון יהפוך אותה לקבוצה הגרמנית הראשונה שעולה לרבע גמר היורוליג מאז שהמפעל נוסד, בשנת 2000. אבל יו"ר הקבוצה, מרקו באלדי, שבלי קשר לתוצאת המשחק נגד מכבי מאוד גאה בעונה האירופית של אלבה (ניצחה 11 משחקים עד עכשיו, שיא לקבוצה גרמנית במפעל), עדיין חושב שכדאי "להיות מאוד זהירים עם הסופרלטיבים" - אולי כי גם הוא מודע לחשיבות המעטה, בלשון המעטה, שיש לכדורסל בגרמניה בכלל, ובברלין בפרט.

לפי סקר שערך בשנה שעברה ה-Institut fur Demoskopie Allensbach, אחד ממכוני המחקר הגדולים בגרמניה, הספורט הכי פופולרי במדינה הוא כדורגל, עם 34.5% מקולות הנשאלים. אגרוף מדורג שני עם 16.7%, מרוצי מכוניות (בעיקר פורמולה 1) במקום השלישי עם 15.8%. כדורסל מדורג רק במקום ה-23 בגרמניה עם 4.4%, אחרי ענפים כמו אתלטיקה קלה, ביאתלון, סקי אלפיני, שחייה, כדוריד, החלקה על הקרח, טניס, הוקי קרח, רכיבה על סוסים, מרוצי מזחלות, ועוד.

בברלין הסטטוס של כדורסל לא הרבה יותר גבוה. לפי ה-Landessportbund Berlin, ארגון גג שמאחד את כל מועדוני הספורט בעיר, חמשת הענפים הכי פופולריים בברלין הם כדורגל, התעמלות קרקע, טניס, שחייה וטיפוס הרים. את הפער העצום בין כדורגל לכדורסל בעיר אפשר לראות בכמות חברי המועדון: להרטה ברלין מהבונדסליגה, קבוצה שהאליפות האחרונה שלה הייתה ב-1931, יש כ-32,500 חברי מועדון; לאלבה, קבוצה שזכתה בשמונה אליפויות בין 1997-2008, יש כ-1,200 חברים.

***

רק שהמספרים, כמו תמיד, הם רק חלק מהסיפור. כדי באמת להבין את (חוסר) החשיבות של אלבה ו/או של כדורסל בברלין, צריך לבחון את מקומו של הספורט במרקם התרבותי של העיר. ברמה החובבנית, בעיקר מפני שפעילות לשעות הפנאי במסגרות מאורגנות היא אינהרנטית בתרבות הגרמנית, ספורט הוא בהחלט חלק חשוב מהחיים בברלין; כ-620 אלף איש (מתוך אוכלוסיה של כ-3.5 מיליון איש) רשומים ב-2,300 מועדוני ספורט לחובבים, שלרשותם עומדים כ-2,000 מתקנים ציבוריים. ברמה המקצוענית, לעומת זאת, ספורט הוא חלק מתרבות השוליים בעיר.

אף על פי שלברלין יש חמש קבוצות מקצועניות - הרטה, אלבה, Eisbaren Berlin (הוקי קרח), Fuchse Berlin (כדוריד) ו-Berlin Recycling Volleys (כדורעף) - שמשחקות בליגה הראשונה, ושהיא מארחת אירועים בינלאומיים גדולים (מרתון ברלין, תחרות אתלטיקה שנתית, השנה גמר ליגת האלופות), לספורט אין כמעט נוכחות במרחב הציבורי. אוסטרית שעבדה כמתנדבת באליפות העולם באתלטיקה ב-2009 סיפרה לי שאנשים במעגלים הקרובים והרחוקים שלה בכלל לא ידעו שהאליפות נערכת בברלין. חבר איטלקי שהלך לשני משחקים של אלבה העונה (נגד ריאל מדריד וגלאטסראיי) דיווח שלאורחים היה רוב ביציעים, ומיד הוסיף "שזה הגיוני כי ברלין היא לא עיר ספורט, אלא עיר של סמים ואמנות".

האתוס ההדוניסטי של ברלין, שבמידה רבה מכתיב את היחס שלה לספורט, התעצב בימים שלאחר נפילת החומה. "בעיקרון זה היה צירוף מקרים טהור", כותבים העיתונאים פליקס דנק וסוון פון טולן. "המוזיקה החדשה, הגולמית, הגסה והמכנית הופיעה - ואז החומה נפלה. האדמיניסטרציה במזרח ברלין קרסה; הבירה לשעבר של גרמניה המזרחית נהייתה 'אזור אוטונומי זמני'. פתאום כל השטחים האלה היו שם כדי לגלות אותם: בונקר ממלחמת העולם השנייה, מפעל סבון נטוש על (נהר) השפרה, תחנת שנאים מול משרד התעופה לשעבר של הרייך. ופתאום אנשים רקדו בכל האתרים האלה, שנדחו על ידי ההיסטוריה, לצלילי מוזיקה שלמעשה הומצאה מחדש משבוע לשבוע". רוב האנשים האלה, שבאותה תקופה השתלטו על מאות בניינים נטושים ברחבי העיר הענקית, היו אמנים, מוזיקאים ואקטיביסטים שמאלנים. החיים בעיר היו כל כך זולים שהם יכלו להרשות לעצמם לא לעבוד באופן קבוע, מה שמאוד התאים להשקפת העולם שלהם, ולהקדיש את זמנם ליוזמות יצירתיות ולמסיבות - ועדיף לשילוב של השתיים. הגישה הכללית, אמר דניאל וואנג, די ג'יי מארצות הברית שחי ומופיע בברלין מאז שנות התשעים, הייתה של "Fuck off לגרסה הקפיטליסטית הנוקשה של זמן, שנאכפת בכל עיר א חרת בעולם. הם באמת אמרו שכסף הוא בעל חשיבות משנית, שמה שמשנה זו החוויה".

***

החגיגה הזאת אמנם נמשכה רק כמה שנים וכללה חלק מאוד קטן מהאוכלוסיה בברלין, אבל האתוס שלה מאוד רלוונטי גם היום. בברלין יש היום 400 גלריות אמנות - יותר מבכל עיר אחרת מאירופה. מאות אלפי מהגרים מכל העולם הגיעו לעיר ב-15 השנים האחרונות בעיקר כי היא עדיין, גם אחרי תהליכי ג'נטריפיקציה ועלייה רצינית במחירי הדיור, מקום שאפשר לחיות בו די טוב - ולחוות קצת סקס, סמים וטכנו - עם הכנסה של כאלף אירו בחודש. מרוץ העכברים, או הגרסה הקפיטליסטית הנוקשה של הזמן, נשאר מושג זר להרבה מאוד אנשים בברלין. וספורט מקצועני, במהותו, הוא אולטרה קפיטליסטי.

לכן זה לא מפתיע שרק 55% מתושבי ברלין היו בעד אירוח המשחקים האולימפיים בעיר ב-2024, לעומת 64.5% מתושבי המבורג, שבסופו של דבר הועדפה כמועמדת של גרמניה; או שהרטה ברלין ממלאת בממוצע רק 66% מהאצטדיון האולימפי, שמכיל יותר מ-74,000 איש; או שאלבה ברלין, למרות ממוצע יפה של 9,500 צופים למשחק ביורוליג, עוד לא מילאה העונה את ה-O2, אולם של 14,500 אלף איש. אבל אולי מחר זה סופסוף יקרה: יש שמועות שהרבה ישראלים מסתובבים בברלין.