האלבום האחרון, הנשגב והמופתי של בוב דילן, מהווה דוגמה נדירה ביותר לאופן בו מוזיקאי בעשור השמיני לחייו מצליח לנסח פרק חדש בגוף העבודה האדיר שלו. חברי הביטלס והרולינג סטונס, דילן, סטיבי וונדר ובריאן ווילסון, הגאון המוזיקלי מאחורי הביץ' בויז, נמנים על קומץ אנשים באצולת הפופ, שעדיין יוצרים וחותרים לצקת משמעויות חדשות במורשתם, בת למעלה מחמישים שנה. תופעה מעוררת הערכה ואף התפעמות, אך לא פחות מכך מדובר במשימה קשה ומסוכנת, וכמעט נידונה מראש לכישלון.
שהרי הסיכוי שלהם להעפיל לפסגות האישיות משנות ה-60 והלאה, שהיו גם לפסגות התרבות הפופולרית כולה, ממש קלוש. ועדיין, הדחף היצירתי פועם, מערכות שלמות סביבם עובדות כדי לממש את חזונם, והדבר האחרון שאפשר להגיד כשאנשים כמו מקרטני, וונדר או ווילסון נכנסים לאולפנים, הוא שהם מונעים מתאוות ממון. לא שזו אינה בריאה, אבל הפער בין הונם האישי הכה-גדול לבין סיכויי הרווח הכלכלי ממכירת שירים חדשים שלהם (להבדיל מרווחי מסעי ההופעות שחוגגים את חומריהם הישנים), כה ניכר, עד שספק אם הוא מצדיק את הטרחה. ובכל זאת, הם חוזרים ויוצרים, ועובדים, וממאנים להסתפק בתהילה שכבר שמורה להם, כענקי שנות ה-60.
האלבום החדש של בריאן ווילסון, No Pier Pressure (בתרגום חופשי: "בלי לחץ חברתי"), לא מתקרב לשלמות האמנותית הצרופה של האלבום האחרון של דילן, ומאוד לא אחיד ברמתו. אבל הוא נע בין שתי גישות בהתייחסות הווטרנים של הפופ לעבודותיהם בהווה, ומלמד עליהן לא מעט. במקור, הוא נועד להיות אלבום שני של ווילסון עם להקתו, הביץ' בויז, מאז האיחוד שציין 50 שנה לפעילותם וכבר הניב ב-2012 את האלבום המפתיע-לטובה That's Why God Made the Radio. אלא שהביץ' בויז, כמעט מטבעם, שוב פיצלו כוחות, ולכן ווילסון החליט להפוך את חומרי הגלם לאלבום הסולו הראשון שלו מזה שבע שנים עם שירים חדשים.
חברים מהביץ' בויז מתארחים כאן בכמה שירים ותרומתם נאה, אבל No Pier Pressure נשמע רוב הזמן באמת כסולו של ווילסון. הוא מנסה, בהצלחה חלקית, לאחות בין הקצוות: מצד אחד, בשיר כמו Our Special Love הוא נשמע כמו ווילסון קלאסי, אבל על ביט של היפ-הופ, וגם Runaway Dancer מנסה להיות עדכני באופן מלאכותי. כך שיש כאן כמה עדויות די מביכות לניסיונות של גאון פופ אמיתי, לרדת ולשחק במגרש של הצעירים, שהוא לחלוטין אינו מצוי ולא שוחה בתוכו.
מצד שני, Whatever Happened הוא פשוט שיר נפלא, עם מתיקות עצובה כובשת, וגם Tell Me Why הוא פופ ווילסוני נהדר וקלאסי. כך שהאלבום אמנם נהנה מכתיבת שירים באיכות בלתי רגילה בשגרה, אבל כן רגילה אצל ווילסון. ולמרות זאת, ניסיונות העדכניות שלו רובם מאולצים ונשמעים זרים. המילים, המנגינות וההרמוניות טבעיות לווילסון, ההפקה וחלק מהעיבודים, האיפור והבגדים, מרגישים לא במקום, מאולצים, מסורבלים.
מלבד הרמוניות קוליות שתורמים חבריו ללהקה-האם יש כאן עוד לא מעט אורחים, שגם הם, ברובם, מנסים לחבר את ווילסון לקהל צעיר יותר. המוצלחים הם של זואי דאשאנל בקיטש המתוק של On The Island ושל החצוצרן הנפלא מארק איישם שמוביל את Half Moon Bay. זה אלבום שחלקו נעים וטעים, וחושף את יכולות ההלחנה, ההרמוניה, העיבוד וההפקה העדיין-נהדרות של ווילסון, וחלקו עובר יותר כרעיונות לא-לגמרי-אפויים, שקצת מריחים מחנופה לפלחי שוק חדשים.
אגב, יש לווילסון בצנרת גם אלבום משותף עם ג'ף בק, שיהיה כולו אינסטרומנטלי, ובהקלטות האלבום הנוכחי נגנזו משום-מה שיתופי פעולה שדווקא נשמעים על הנייר מאוד מסקרנים, עם שני קולות עכשוויים באמת בולטים, פרנק אושן ולנה דל ריי.
בגיל 72 ווילסון עמוס בעבודה, ונפלא לדעת שהוא רחוק מאד מימי השפל שלו בשנות ה-70-80, בהן היה ספק שמא ישוב לשפיותו. האיש שאחראי לכמה משיאי פסקול הפופ בשנות ה-60 ממשיך לטפס על הרים ולשאוף לפסגות. גם אם לא יגיע אליהן, תענוג להתבונן בו צועד בראש מורם, עם עיניים שסוקרות את הדרך, כשהענק העדין הולך.
* ציון: 7
בריאן ווילסון
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
