גם אנחנו יכולים

המפגש בין נשיא ארצות-הברית ברק אובמה לבין נשיא קובה, ראול קסטרו, הוא עילה להרהור על טיבן של יריבויות בתחום הבינלאומי לא רק באופן גורף, אלא גם במכוון לגבי אזורנו.

ההיסטוריה רצופה ביריבויות שנחשבו לנצחיות, "טבעיות" או לבלתי ניתנות לגישור. היריבויות הללו החזיקו מעמד לא פעם, על אף שבמהלך השנים מתברר שחלופה הייתה מועילה, זולה ומתבקשת. קיבעון הוא קיבעון. אפשר לתהות - מדוע הקיבעון שכיח כל-כך ומדוע הוא מחזיק מעמד מול ההיגיון והאינטרס. אבל אפשר גם להסתפק בהסבר לגבי אותם מקרים שבהם אכן התגברו על הקיבעון - מה הביא ומה הכשיר את המפנה?

מקרים כאלה נובעים לרוב לא מאהבת מרדכי, אלא משנאת המן. מגלים אויב משותף, ההופך אויב חדש לשותף נגד האויב הוותיק יותר.

כך קרה שהאימפריה ההבסבורגית (אוסטריה) והממלכה הבורבונית (צרפת) התגברו על עוינות היסטורית במאה ה-18, וכך התגברו בראשית המאה ה-20 על היריבות ה"נצחית" בין צרפת ובין בריטניה הגדולה ועוד ועוד. אבל מהפכים כאלה יכול גם שייקרו בגלל אירוע טראומתי, כמו מלחמת העולם השנייה שסתמה את הגולל על יריבות הנצח בין צרפת לגרמניה, למשל. המהפכים יכולים להיות גם תוצאתם של חילופי שלטון - מנהיג חדש יכול לפרוש משגרות שחייבו את קודמיו.

מי שעוקב אחרי מדיניות החוץ של אובמה רואה שהוא שואל את עצמו שוב ושוב - האם היריבויות העקשניות, שלהן התחייבו קודמיו, עדיין מחזיקות מים. זאת השאלה לגבי היחס לאיראן וזו השאלה ביחס לקובה - האם יש חשש שבריה"מ תציב טילים גרעיניים בקובה? בשני המקרים התוצאה הייתה ניסיון להתגבר על העוינות הישנה בעזרת הליך דיפלומטי.

ההתנסות של ארה"ב במלחמה הקרה ואחריה, שבה ניסו לפתור עוינויות בעזרת מלחמות - וייטנאם, עיראק, אפגניסטן - וגם ההתנסות הקודמת של התערבות אלימה כמו באמריקה-הלטינית, לימדו ששיטה זו יותר משהיא פותרת בעיות היא יוצרת עימותים חדשים, או דורשת מחירים לא סבירים. כך סבורים גם האירופים בסכסוך בשאלה האוקראינית. במקומותינו קוראים לכך רפיסות, פייסנות וכיו"ב, מכיוון שרובנו חונכנו להאמין בכוח הזרוע ובשימוש בנשק, בלי שים לב למחיר.

אלא שגם ההיסטוריה של ישראל מצביעה על אפשרות אחרת: לאחר שהסתבכה במלחמה אחת יותר מדי - מלחמת יום הכיפורים - ולאחר שמנהיג מצרים סאדאת הגיע למסקנה שדיפלומטיה תהיה דרך זולה יותר להשיב שטחים אבודים מאשר מלחמה, הגיע גם ראש-הממשלה הישראלי דאז מנחם בגין, למסקנה ששלום עם מצרים, שנדמתה לאויבת נצח של ישראל, מועיל יותר מן המלחמה ומהחזקת שטחים (אפשר שהגיע למסקנה זו, גם משום שסבר שכך אפשר להקטין את מספר יריביה של ישראל אגב המשך הקונפליקט עם הפלסטינים, שהם כביכול האויב ה"אמיתי").

אם כך עולה השאלה עתה, מדוע אין יורשו של בגין משתמש בתובנה מעין זו שהגיע אליה בגין לפני כ-40 שנה והגיע אליה אובמה בשנים האחרונות, כדי לשנות את הדיסקט, ואולי לאתחל את המערכת מחדש: האירועים במחנה הפליטים הפלסטינים אל-ירמוכ בסוריה מגלים שיש לישראל ולפלסטינים אויב משותף - דאע"ש והקיצוניות המוסלמית. האם אין זו עילה מספקת כדי לנסות ליצור חזית משותפת עם הפלסטינים ועם יריבי דאע"ש בעולם הערבי, ולקבור כך את האמונה בדבר נצחיות הסכסוך עם הפלסטינים?

בהתחשב בכך שדאעש וחמאס אינם נמצאים באותו מחנה, יש כאן עוד פתח לשינוי. גם את מדיניותו של אובמה כלפי איראן הרי אפשר לנצל כדי לשנות את מה שנחשב בעיני ראש-הממשלה נתניהו לגזירת גורל - יריבות נצח עם איראן. ולעניין זה, שינוי מערכת היחסים עם הפלסטינים, כולל פתרון שתי מדינות לשני עמים יכול לשמש מנוף יעיל כדי לקדם גם את השינוי ביחסים עם איראן.

אמרנו: על קיבעון אפשר להתגבר כשנוצרת מודעות לכך שיש אויב חדש, או כשקורה אירוע טראומתי, או כשעולה מנהיג חדש או מתחלף השלטון. במקומותינו יש לפחות נתון אחד כזה - האויב החדש. מנהיג חדש אמנם אין, כך אמר הבוחר. אבל האם משום כך יש צורך להגיע לאסון גדול כדי לשנות את הקו? האם צריך להרים ידיים מול אמונת העיוורים ב"כוחי ועוצם ידי", או ביתרון הכוחניות על ה"רפיסות"?

בסופו של דבר, הרי במקרה הקובני, ההתנגדות הגדולה והמסורתית לפריצת-הדרך של אובמה באה משיתוף-הפעולה בין מחנה הגולים הקובנים שהפכו לגורם פוליטי אמריקאי חשוב, ובין הכוחות השמרניים שניהלו את ארה"ב מאז קץ המלחמה הקרה. אובמה העז להתמודד עם הקואליציה הזאת.

ובישראל - נראה שגם מי שיהיה מעוניין במפנה דומה ביחס לפלסטינים יצטרך להתמודד באומץ במקבילה הישראלית לאופוזיציה זו - הלוא הם המתנחלים ובעלי-בריתם בפוליטיקה הישראלית. הם הקליד שיאפשר את החלפת הדיסקט.