פסטיבל דווין סמית

1. מכבי ת"א לא עשתה עד עכשיו שום דבר שהיא לא הייתה אמורה לעשות. היא עלתה בסך הכל לשמונה האחרונות במפעל שיש בו בקושי חמש קבוצות כדורסל ראויות. העפלה לשמונה האחרונות היא עניין בסיסי ונדרש ממי שמחזיקה בתואר אלופת אירופה, בטח מי שעושה את זה ב-10 מ-11 העונות האחרונות. הניסיון לצייר את הניצחון בברלין כהישג, למרות יריבה חלשה וחסרת מסורת, השכיח בעיקר את הכדורסל הנוראי שמכבי שיחקה במשחק הזה, ובאופן כללי את הכדורסל הגרוע שהיא משחקת מאז הניצחון על ריאל מדריד בינואר.

אגב, כדורסל גרוע. מאוד מפתה להזכיר את העונה שעברה. כי היא מזכירה את מכבי הלא-משכנעת והלא-טובה של 2013/14. גם אז היא צלעה להצלבה, הפסידה חמישה משמונת המשחקים האחרונים בטופ-16, ושום סימנים חיוביים לא נראו. כולם זוכרים איך זה נגמר חודש אח"כ. כל שלוש אלופות אירופה האחרונות (מכבי 2014, אולימפיאקוס 2013, אולימפיאקוס 2012) אלו קבוצות שאף אחד לא היה שם עליהן אירו אחד באמצע אפריל ובכל זאת הן המריאו פתאום משום מקום. גם על מכבי הנוכחית לא הייתם שמים אירו אחד.

הנה עוד קצת חול בעיניים לטרמפיסטים הפוטנציאליים לפיינל-פור: למכבי אין יתרון ביתיות בהצלבה מול פנרבחצ'ה-אולקר. אבל יתרון ביתיות בסדרות הצלבה זה לא באנקר. בחמש העונות האחרונות שש סדרות הצלבה (כמעט שליש) הסתיימו ב"הפתעה" כשהקבוצה הנחותה גנבה את הביתיות.

אבל אם צריך לסמן סדרה שחשודה כאחת כזאת העונה, הייתי הולך על ברצלונה-אולימפיאקוס. למה לא מכבי? כי אי אפשר להפוך חוסר יכולת ובינוניות לשיטה שעובדת כל הזמן. עם כל הכבוד ל"רוח המועדון".

2. גם היריבה העונה היא בעייתית באמת. מכבי הולכת לשחק הפעם מול קבוצת כדורסל טובה בהצלבה. לא רק קבוצה שעולה עליה כמעט בכל מדד כדורסל אפשרי (פנר סופגת 73.8 נק' בטופ-16, מכבי 76.6 נק'; פנר קולעת 80.4 נק', מכבי רק 76.5 נק'), עם כוכב-על אחד (אנדריי גודלוק, אקס לוס אנג'לס לייקרס) ולצדו סוללת כלים מסייעים (בייליצה, בוגדנוביץ', יאן ווסלי - כולם עם ממוצע נק' דו-ספרתי), קבוצה שניצחה העונה את צסק"א במוסקבה, ניצחה בברצלונה, באולימפיאקוס, במלאגה; קבוצה של חבר'ה צעירים ורעבים בגיל המתאים (ממוצע 26) - אלא בניגוד לסדרה מול מילאנו בשנה שעברה זו קבוצה שיש לה מאמן. זליקו אוברדוביץ' לקח שמונה גביעי אירופה עם ארבע קבוצות שונות. אבל יותר מזה ויותר חשוב: הוא מאמן שיודע איך לנהל קבוצה בתוך סדרה. בשנים האחרונות מכבי הראתה שהיא יכולה למחוק פערי איכות קטנים בסדרות בזכות יתרון בעמדת המאמן והידע של המערכת כולה להתנהל בתוך דינמיקה של סדרה. הפעם אין לה את האקס-פאקטור הזה.

3. פסטיבל ההחתמה של דווין סמית הוא מגוחך בעיני. עוד יותר מגוחכת היא ההשוואה לאנתוני פארקר (פיני גרשון: "אם אני צריך לבחור בין אנתוני פארקר לדווין סמית אני בוחר בסמית"). מכבי נכנסה למלכודת של השנים הקודמות כששחקנים ברחו לה מהידיים בשביל הצעות כלכליות משופרות. אבל דווקא את סמית לסמן כפרנצ'ייז פלייר ולשים עליו חוזה עתק לשלוש שנים שימנע כסף גדול ונכון יותר להחתמות אחרות? דווקא על שחקן בן 32, שנאלץ לזהור העונה בגלל ואקום של כישרונות ששמו סביבו? מכבי הלכה על שחקן שנמצא בנקודת שיא רגעית (עד השנה 9.9 נק' למשחק), שחקן שנוטה לפציעות, ובגיל מועד לפורענות. את הכסף הגדול היה צריך לשים על שחקן שהוא העתיד של מכבי, לא ההווה שלה. גל מקל אולי.

הבעיה של מכבי כרגע היא לא העתיד הרחוק. סמית הפך העונה משום מקום לשחקן הכי חשוב שלה. 10 עונות בדיוק לא היה לה שחקן שנתן לה מספרים כאלו בהתקפה (סמית נותן 16 נק' בממוצע בעונה). הסגל הקצר והחשש מאי-העפלה גרם לה לסחוט את הפרנצ'ייז פלייר הטרי עד הסוף. בשלושה מארבעת המשחקים האחרונים ביורוליג הוא שיחק מעל 35 דקות לערב, והוא מגיע לשלב הזה של העונה עם כמעט 15% יותר דקות לעומת אותה נקודת זמן בעונה שעברה. ביחד עם ג'רמי פארגו, סמית הוא אחד משלושת השחקנים שרשמו העונה הכי הרבה דקות עד עכשיו ביורוליג. ואם זה השחקן הכי חשוב של מכבי - מה היה כל כך דחוף וחשוב לשרוף דווקא אותו 20 דקות בראשל"צ, דקה אחרי שירד מהמטוס מברלין ודקה לפני שעלה על המטוס לאיסטנבול?

 מופע של דומיננטיות

4. ערב ההצלבה ועל רקע המאבק המתחדש מול פיב"א על עתיד המפעל האירופי הבכיר, מעניין להסתכל על שמונה הנציגות שישחקו החל מהערב (ג') בסדרות. אחרי כל המהפכות שניסה הכדורסל האירופי לייצר, אנחנו עומדים ב-2015 באותה נקודה שבה היה הכדורסל האירופי לפני 15-20 שנה - מינוס איטליה - מבחינת המקום המצומצם שבו הוא מתנהל ביבשת. כדורסל שנע על הציר איסטנבול (2 נציגות), אתונה (2 נציגות), מוסקבה, ברצלונה, מדריד ותל-אביב. אותן קבוצות בדיוק מאותן מקומות.