הסיוט של נתניהו

בשיחות בחדרי חדרים ובהתבטאויות פומביות, בטוקבקים ובמאמרי דעה, התנחמו בשנה שחלפה אנשי הממסד הממשלתי בירושלים ותומכיו, מאריאל ועד מצודת זאב, שחייו הפוליטיים של ברק אובמה מתקרבים לקיצם. בעוד פחות משנתיים ניפטר מנשיא עוין / מהשווארצה / מהפרעה השחור / מהקנייתי המוסלמי הזה, הם נהגו (ונוהגים) לומר, איש איש בסגנונו, בתגובה להנחתות קולניות תקופתיות מהבית הלבן. איך אמר שר הביטחון, משה יעלון, באיפוק מעודן, בדצמבר אשתקד? "לא לעולם יישאר הממשל הזה ואני מקווה שהוא זמני". אם בנימין נתניהו מסווג כצ'יקן-שיט בפנסילווניה אווניו, לא קשה לנחש כיצד מסומן ברק אובמה ברחוב בלפור. האם אפשר בכלל לדמיין את עומקה של גניחת הרווחה הקולקטיבית שתפלוט ירושלים הרשמית כאשר אובמה יצא לפנסיה?

שוטמיו הישראלים של הנשיא מודעים כמובן ללוח הזמנים האלקטורלי של האמריקאים. בנובמבר 2016 תבחר ארה"ב בנשיא חדש וחודשיים לאחר מכן, היא, או הוא, תיכנס/ייכנס לבית הלבן. אובמה יהיה נחלת ההיסטוריה. ובכל זאת, האם שחר חדש, קסום, של יחסים שריריים מבוססי חזון אוונגלי ומשיחיות יהודית, שאליו כמהים אנשי הימין הישראלי, אכן יפציע מעל וושינגטון וירושלים בשבוע הראשון של ינואר 2017? התשובה השקולה היא: בכלל לא בטוח.

אם הילארי רודהאם קלינטון, הסבתא שתהיה מועמדת המפלגה הדמוקרטית לנשיאות, לאחר שתעבור את המכשול הפורמלי של הפריימריז במפלגתה, תהיה הנשיאה הבאה - ובשלב זה, לפחות, היא מצטיירת כקטר רב-עוצמה שאי אפשר לעצור אותו - צפויות לממשלת הימין הבאה בישראל שנות מרורים נוספות בוושינגטון, ניצחון של קלינטון בבחירות 2016 היא החומר שממנו עשויים חלומות הביעותים של ראש הממשלה הנוכחית והבאה בישראל.

הסנטור טד קרוז, הפוליטיקאי הרפובליקני הראשון שהכריז על מועמדותו לנשיאות, אומר בתשדיר הבחירות החדש שלו: רוצים תקופת כהונה שלישית של אובמה? הצביעו בעד הילארי. זו כמובן פלצנות בחירות טיפוסית, אבל בתחום מדיניות החוץ האמריקאית בשנים האחרונות, שקלינטון השתתפה בעיצובה וביישומה, ובעיקר בנושאים הקשורים בישראל, הוא לא כל כך הגזים.

את המכנה המשותף בין קלינטון לאובמה בענייני ישראל אפשר למצוא בדברים שאמר אובמה בפגישה עם בוחרים יהודיים בקליוולנד, אוהיו, בפברואר 2008, במהלך הקמפיין הראשון שלו לנשיאות: "אני חושב שיש זרם בקהילה הפרו-ישראלית שטוען שאם אינך מוכן לאמץ גישת פרו-ליכוד בלתי מתפשרת לגבי ישראל, זה סימן שאתה אנטי-ישראלי. אבל זו אינה יכולה להיות אמת המידה לידידות שלנו עם ישראל. אם איננו יכולים לנהל דו-שיח כיצד להשיג מטרות משותפות, אז איננו יכולים לקוות לשום התקדמות".

ככל הידוע, קלינטון לא חזרה בפומבי על המשפט הזה, אבל התנגשויותיה הלא נדירות עם ראש הליכוד, בעודה מכריזה, פעם אחר פעם, על אהבתה הנצחית לישראל, מצביעות על כך שהיא הפנימה היטב את המסר. זה משתקף בבירור בכמה מהתבטאויותיה בתקופה שבה היא כיהנה כשרת-חוץ. אלה אמירות מחוספסות מהסוג שלא שוכחים. "מוניתי להיות הצרחנית" של הממשל (על משקל ה"שוטר הרע") ביחסים עם נתניהו, היא אמרה ל-CNN אשתקד. "יש לי יחסים טובים מאוד עמו, בין השאר מפני שאנו יכולים לצרוח זה על זה (בנושא ההתנחלויות) ואנו אכן צורחים... הייתי האדם הראשון בממשל כלשהו שאמר דברים כאלה..."

ב-2010, אחרי שישראל הכריזה על תכנית בניה חדשה באזור ירושלים במהלך ביקורו של סגן הנשיא, ג'ו ביידן, בישראל, מהלך שפורש כהשפלה מכוונת של האורח, טילפנה קלינטון בחמת זעם לנתניהו ולפי דיווחים מאותה תקופה, היא דיברה במשך 43 דקות מ-45 דקות השיחה. על פי דובר הסטייט דיפרטמנט דאז, פי.ג'יי קרולי, היא אמרה לרה"מ, שההכרזה הישראלית על התנחלות חדשה "פגעה באמון ובביטחון שביסוד תהליך השלום וגם באינטרסים האמריקאיים". לימים יציין "וושינגטון פוסט" כי מעט מאוד אנשים יכולים לכפות על נתניהו לשבת בשקט ולשמוע דברי תוכחה; הילארי קלינטון היא אחד מהם.

ובסוף 2010, במאמץ לחלחל את המסר עמוק יותר בתודעת ההנהגה בישראל, אמרה קלינטון בפורום סבן, באופן חד-משמעי: "איננו מקבלים את הלגיטימיות של המשך פעילות ההתנחלויות". מזווית אחרת: המיליארדר האמריקאי-ישראלי חיים סבן, תורם גדול לקמפיינים של בני הזוג קלינטון וידיד אישי שלהם, אמר ל"ניו יורק טיימס" בדצמבר אשתקד, כי הילארי כואבת את הסבל שגורמת ישראל לפלסטינים, אם כי היא אינה נותנת לכך פומבי. "אני יכול לומר לך, שבשיחות פרטיות היא מביעה אהדה לפלסטינים", אמר סבן לכתב.

במילים אחרות: קלינטון, כמו אובמה, וג'ורג' וו. בוש לפניו, היא חסידה מושבעת של רעיון שתי מדינות וממילא מתנגדת עקרונית להתנחלויות מעבר לקו הירוק, התנגדות שמנחה את המדיניות האמריקאית כלפי ישראל כבר 48 שנים. זה לא ישתנה עם כניסתה האפשרית לבית הלבן. מה ששמענו מהנשיא אובמה בסוגיה זו נשמע גם מהנשיאה קלינטון.

עמדתה כלפי הסכם גרעיני פוטנציאלי עם איראן היא הרבה יותר זהירה - לא בגלל ישראל אלא בגלל התפקיד המשמעותי שקלינטון מילאה בהכשרת הקרקע למו"מ בין איראן לארה"ב. המועמדת הדמוקרטית תפיק תועלת אלקטורלית עצומה אם ההסכם יעבור בשלום את המכשולים שהציבו לפניו מחוקקים רפובליקנים (ומעט דמוקרטים). היא תוכל לנכס אותו. אך אם ההסכם יקרוס, המוניטין שלה כדיפלומטית-על יהיה יעד לכתישה אכזרית של המועמדים הרפובליקנים לנשיאות.

לכן הגדירה קלינטון את הסכם המסגרת עם איראן שגובש בלוזאן כ"צעד חשוב", אך מיד סייגה עצמה באמירה: "השד תמיד נמצא בפרטים הקטנים". לדבריה, "נטל (ההוכחה) מונח על כתפי איראן ורף ההוכחות חייב להיות גבוה... עדיין נותרה עבודה רבה בחודשים הקרובים, אך בשלב זה חייבים לתת לדיפלומטיה להצליח". ככל הידוע היא לא דיברה בפומבי על סכנות אפשריות לישראל מההסכם, אם כי היא הביעה מורת מהעובדה שישראל נהפכה מכשיר לניגוחים פוליטיים בין דמוקרטים ורפובליקנים בגלל איראן וקראה להחזיר את היחסים בין ירושלים לוושינגטון למה שהיא כינתה "בסיס קונסטרוקטיבי". כך מדבר פוליטיקאי עם חושים מחודדים ששואף לכסות את עכוזו, ואין בכך רע. זה חלק מהמקצוע, אבל התנהלות כזו אינה עומדת בקריטריונים של "ידידי האמת" של ישראל במפלגה הרפובליקנית שתופסים גם בירושלים.

בלשכת רה"מ מעדכנים שוב את מאזן החיוב והשלילה של הנשיאה קלינטון, וכצפוי, לפי ניהול החשבונות שם, טור החסרונות ארוך הרבה יותר מטור היתרונות, ויש כאלה, גם מהפרספקטיבה הצרה של נתניהו: בניגוד לאובמה, קלינטון מעולם לא מחקה את רה"מ, כפי שמחק אותו אובמה, ולהפך. אהבה גדולה אין ביניהם, אך הם פונים זה לזו כ"ביבי" ו"הילארי". הלב אולי נחמץ אך הפנים שוחקות. קלינטון אמרה למקורביה שהיא יודעת איך לעבוד עמו, ש"אסור למלכד אותו בפינה". נתניהו יודע, שבענייני ביטחון לאומי של ישראל בזירה האזורית (שאינם קשורים להתנחלויות) היא תטה אוזן קשבת. בשנותיה בסנט היא הוכיחה את עצמה כמחויבת לביטחון ישראל (ואחרי 'צוק איתן' היא הצדיקה את התנהלות ישראל במלחמה). מקורבי קלינטון אומרים, שאפשר להגדיר את יחסה לישראל כ"אהבה קשוחה", ומכאן התנגדותה להמשך הכיבוש. היא מבינה מה שמבינים אובמה וגם הרצוג, לבני ואלה שהצביעו בעדם: ישראל לא תוכל להיות דמוקרטית ויהודית בעת ובעונה אחת אם הכיבוש יימשך ואם העם היהודי יוסיף לשלוט על העם הפלסטיני.

אין לדעת, כמובן, אם הילארי קלינטון תהיה הנשיאה הבאה, אך נתניהו יודע, שאם היא תשב בלשכה הסגלגלה היא תשביע אותו מרורים. הוא יכול לצפות לשנים של עימותים קשים ולכיפופי יד מכאיבים (בתקופת כהונתה יפקע הסכם עשר השנים על הסיוע האמריקאי לישראל), במקרה הרע, או לשנות חיכוכים מייגעים, סף-משבריים, אולי נטולי יריבות אישית אך רוויי התנגחויות פוליטיות, במקרה הטוב.

צריך רק לקוות שרה"מ לא ינסה להתפתות לבחוש בקדרת הבחירות בארה"ב ולנסות לקדם את המועמד הרפובליקני, יהיה מי שיהיה, כפי שהוא חיבק בבחירות הקודמות את ידידו מיט רומני. זה יהיה מתכון בטוח לאובמיזציה של היחסים עם ממשל קלינטון.