הנשיא התלוש

ב-1972, הנשיא ריצ'רד ניקסון עלה לרגל אל מאו צה טונג הזקן. העולם כולו התבונן בהשתאות. הזה ניקסון, שלחם בחורי-אף לא רק בקומוניסטים, אלא גם בצל-צילם של קומוניסטים? "מי איבד את סין" הייתה שאלת מפתח בעליית ג'ו מקארתי, בסוף שנות ה-40, וניקסון הצעיר היה חברו של ג'ו לנשק. ב-1972 הוא התנער מנעוריו, קיבל את גזר הדין ההיסטורי, והושיט יד לאויב המר ביותר של אמריקה.

מאז, לא חדלנו לחפש ניקסון בדרך לסין, איזשהו ניקסון, איזושהי סין. כביכול, רקורד מוכח של שנאה הוא תנאי לאהבה; ורק מחרחר מלחמה יכול לעשות שלום, אם השלום מצריך "מחיר כואב" (האם מישהו ראה פעם שלום ממשי שאינו מכאיב)?

אז, ב-1972, כאשר התרגשות נעימה אחזה את המתבוננים, פיליטוניסט אמריקאי מפורסם, ארט בוקוואלד, שיחזר את העתיד: שוו בנפשכם, הוא כתב, שאנחנו נאבד את וייטנאם, ו-25 שנה אחר כך ייצא נשיא אמריקאי להאנוי בתרועת ניצחון. מלאכי השרת יפרטו על נבליהם. וכי אין זה מוטב שלא לאבד את וייטנאם מלכתחילה?

וייטנאם כמובן אבדה שלוש שנים אחר כך; ונשיא אמריקאי כמובן ערך בה ביקור היסטורי כעבור 25 שנה. אבל אפילו בוקוואלד רב-הלצון לא היה מצליח לחזות את המעמד הזה, לא ניקסון ולא בטיח: הנשיא השחור הראשון של אמריקה, שזיכרונו ותודעתו הפוליטית התחילו להתעצב בסוף שנות ה-70 (לכל המוקדם), מושיט יד של פיוס לראול קסטרו, הדיקטטור הזקן של קובה, שהיה דיקטטור צעיר מאוד ופעיל מאוד עוד לפני שנשיא ארצות הברית נולד.

ברק אובמה, בפנמה, לכבוד "ועידת האמריקות", הכריז בשבת שעברה: "המלחמה הקרה הסתיימה זה כבר, ואין לי עניין לנהל קרבות שהתחילו, אם נגיד בכנות, עוד לפני שנולדתי". המשפט הזה לא בלט במיוחד בדיווחים על "הפסגה ההיסטורית". סוף-סוף, מי ירצה לערער על היגיון כה צרוף. העבר אינו צריך להיות אבן ריחיים על צווארם של מדינאים פרגמטיים. הם ראויים להערצה על התנערותם ממנו.

אבל המשפט ההוא היה ראוי להרבה יותר תשומת לב, מפני שהוא העמיד על רגל אחת את תורת אובמה: אין לו סנטימנטים, כלל אין לו, למלחמות שהמערב ניהל לטובת שיורו בשנים שבהן תוקפנות קומוניסטית איימה במישרים על שלומן של אירופה ושל מזרח אסיה. אין קושי לנחש, שמשני מאורעות היסטוריים עצומים - נפילת החומה בברלין ושחרור נלסון מנדלה, בהפרש של שלושה חודשים זה מזו - רק השני הקפיץ את אובמה, בתחילת 1990, לגובה התקרה.

אבני הריחיים של ההיסטוריה אמנם כבדות, ואמנם מסיחות את הדעת; אבל בהיעדרן ניטל כובד משקל מן האיש העוסק בעיצוב העתיד. "המלחמה הקרה" אינה מזכרת חסרת משמעות. היא אינה אובססיה של שוליים רחוקים, המתרפקים על ודאויות אבודות. היא התנהלה מפני שברית המועצות וסין, בתוספת גרורות קטנות וגדולות, ניסו לשמוט את הקרקע שעליה עמדו רגלי המערב. רלטיביזם מוסרי, זה המניח שלשום צד במלחמה הקרה לא היה יתרון ערכי, מקשה עלינו להכריז שזו הייתה מלחמת העולם החופשי נגד העולם המשועבד.

בעניין קובה, הקושי גדול במיוחד, מפני שהרודנות של האחים קסטרו לא החליפה ממשלה דמוקרטית. היא השליכה רודן מושחת, שמכר את ארצו לאינטרסים של הפשע המאורגן. קובה של פולחנסיו בטיסטה הייתה "אנטי-קומוניסטית", אבל לא הייתה חופשית. גם אם היו בה אלמנטים של חופש דיבור ושל חופש התארגנות, הרוב העצום של הקובאנים לא הפיקו שום תועלת ממצב העניינים הזה.

"התנהגות לא הולמת"

אילו ארצות הברית הקדימה להתנער מבטיסטה, אולי לא היו נחוצים האחים קסטרו. אבל אי הצדק שאפשר את עלייתם, ואת הרומנטיזציה חובקת היבשות של משטרם, לא הצדיק את מה שבא אחר כך. קובה הפכה למדינת משטרה. סרט תיעודי, Mauvaise Conduite ("התנהגות לא-הולמת"), היטיב לתאר את גל הדיכוי בקובה בשנים ההן נגד מתנגדי המשטר, הומוסקסואלים וחברי הכת של 'עדי י-ה'.

מעשה שהיה כך היה: ראול קסטרו הצעיר, ראש משטרת הביטחון של אחיו פידל, הזדמן ב-1965 לבולגריה, גרורה סובייטית אורתודוקסית ונוקשה. מה הוא עשה שם, לא ברור, אבל הוא הניח לזיוו של הקומוניזם הבולגרי להקרין עליו. הא כיצד אין קבצנים ופרוצות ברחובות סופיה, שאל המהפכן הרומנטי את מארחיו בקנאה. שלחנו אותם למחנות ריכוז, הסבירו הבולגרים.

ראול הוקסם. איזה רעיון נפלא. הוא חזר הביתה, והקים מחנות ריכוז. הזונות והמתרוממים נעלמו בן-לילה מרחובות הוואנה. ריאליזם סוציאליסטי רב-השראה השתלט על רחובותיה. שנים ארוכות יירדפו ההומוסקסואלים בקובה, לפני שמשטר קסטרו יסיר את האיסור עליהם, ויטען לתפקיד בשיווי זכויותיהם. אבל בשנות ה-60 וה-70, השמאל המערבי מיעט מאוד להתלונן על הגולאג הקובאני.

אפשר להטיל את אשמת פיגורה הכלכלי של קובה על הסנקציות הכלכליות של ארצות הברית. אבל חניקת זכויות הפרט לא נכפתה על האחים. הם בחרו בה. הם אימצו אל לבם את המשוואה הקלאסית, זו שפרנסה עריצים מכל הגוונים, עתיקים וחדשים: טובת הכלל וטובת הפרט אינן יכולות לדור בכפיפה אחת; בשם הכלל מותר להתעלל בפרט.

אני מנחש שקוראים מעטים ילמדו סניגוריה על האחים קסטרו, פחות ממה שלימדו בשבוע שעבר על לי קוואן יו של סינגפור, שאת חייו סיכמתי בעמודים האלה, בנימה של ביקורת ושל הסתייגות. אבל ההילה שנקשרה בשמו של לי הייתה קשורה בהישגיו הלא-מעורערים. הרודנות דה-פאקטו שלו הניבה תוצאות כלכליות מרשימות, ועל יסודן היא צריכה להישפט.

אבל גם הרודנות הקובאנית הניבה כמה תוצאות מרשימות. היא העניקה לקובאנים את אחד משירותי הבריאות הטובים ביותר עלי אדמות. למשל, שיעור התמותה של תינוקות בקובה הוא לא רק הנמוך ביותר ב'עולם השלישי', אלא נמוך אף מזה של ארצות הברית. תוחלת החיים בקובה היא 78 שנה בממוצע. רופאים קובאניים מציפים זה שנים את העולם השלישי, ורק עיוור יכחיש עד מה הועילו לרווחתם של עניים מרודים באמריקה הלטינית ובאפריקה. תעשיית תרופות קובאנית פתחה מבצע רחב-ממדים לחסן אפריקאים נגד מלריה.

אכן, למדינת המשטרה של האחים יש צדדים חיוביים, ותחושת הסולידריות שלה עם המדוכאים מעוררת הערצה. חבל שהתחושה הזו לא הגיעה עד קובה, שבה שחורי קובה, כחצי האוכלוסייה, סובלים כל מיני סוגים של דיכוי, כולל מיעוט השפעה על החיים הפוליטיים.

Guantanamera באדיס-אבבה

המערכה נגד משטר קסטרו אמנם הייתה מעוגנת במלחמה הקרה והייתה עשויה בצלמה. הגיונה ונחיצותה חזרו והועמדו בספק. ההגבלות על נסיעה לקובה ועל סחר איתה היו לכל הפחות מופרזות, אולי בלתי מוסריות. קובה לא הייתה ראויה לטיפול שורש כל-כך רדיקלי, לאורך כל-כך הרבה זמן.

אבל קונטקסט המלחמה הקרה, הוא כשלעצמו, אינו מפקיע את התוקף מן המאבק לדמוקרטיזציה של קובה. יש משהו משונה מעיקרו בנשיא אמריקאי המבטל את "הקרבות של המלחמה הקרה" כדי להצדיק לגיטימציה פומבית לשליט, שניזון מן המלחמה ההיא, שמילא בה תפקיד פעיל ונפסד, שלא היה מחזיק בשלטון אלמלא ניתנה לו החסות של מחרחרי המלחמה הקרה.

משטר קסטרו קירב את העולם למלחמת השמד גרעינית ב-1962, כאשר הזמין את ברית המועצות להציב טילים על אדמתה. לימים, המשטר ישלח גייסות קובאניים ללחום לטובת גרורות סובייטיות באפריקה. באנגולה, התערבותו עזרה למנוע פלישה דרום אפריקאית, והעניקה לו אשראי מובן בעיני משחררי העולם השלישי. אבל באתיופיה, כידונים קובאניים עזרו לביסוסו של עריץ-דמים מרושע במיוחד, מנגיסטו היילה-מריאם, בשנות ה-70 וה-80 (מעשה אירוניה, גם ישראל עזרה למנגיסטו, אבל זה עניין נפרד).

כותב השורות האלה נזכר בחלחלה בחיילי מנגיסטו עומדים באצטדיון המרכזי של אדיס אבבה, ושרים את השיר הפטריוטי הקובאני המפורסם Guantanamera. בימים ההם, המשטר עסק בחיסול מסיבי של מתנגדים פוליטיים ("הטרור האדום"), שהארגון להגנת זכויות האדם Human Rights Watch תיאר כ"אחד השימושים השיטתיים ביותר של רצח בידי המדינה שנראו אי פעם באפריקה".

אצל השמאל הבין-לאומי, וגם אגב אצל ליברלים שלא מן השמאל הרדיקלי, קובה מעולם לא נשפטה לגופו של עניין. היא תמיד הייתה מטאפורה של התנגדות לארצות הברית. נוכחותה שם, 150 קילומטרים ופחות ממיאמי ביץ', הייתה תזכורת לקוצר ידה המבורך של זו שאוגו צ'אווס קרא "האימפריה הצפון-אמריקאית".

הג'וקר בחפיסה: הסנאטור מרקו רוביו

ההתפייסות עם קובה הייתה בלתי-נמנעת. הגיאוגרפיה, הפוליטיקה והשכל הישר חייבו אותה. לא היה אפשר להעניק זכות וטו נצחית לקהילה הקובאנית של מיאמי, שגם בה התעוררו במרוצת השנים חילוקי דעות ניכרים על היגיון החרם. מה שצריך להפריע במעמד ההתפייסות הוא הטון האקראי של הנשיא. הוא היה מקולף מסנטימנטים, פטור מייסורי מצפון, תלוש מרקע ומקונטקסט; הוא החמיץ את ההזדמנות להיות מחנך ומסביר.

הטון הזה צריך להדאיג בעלי ברית ותיקים של אמריקה. עקבותיה של גישת הנשיא כבר הוטבעו בבוץ של אוקראינה, ועוד קודם בניסיונו הכושל "לאתחל" את היחסים עם רוסיה. הוא כמובן שבוי פחות בסנטימנטים במזרח התיכון, כידוע לכל ישראלי מתחיל. אבל טעות תהיה להניח ששינוי הערכים הזה יסתיים ביום שבו אובמה ייצא מן הבית הלבן. במובן הזה, בוודאי במפלגתו, הוא אולי מבשר את הבאות.

למרבה הסמליות, ארבעה ימים לאחר פגישת אובמה-קסטרו בפנמה, בנם של מהגרים קובאניים במיאמי הודיע כי הוא יתמודד על מועמדות הרפובליקנים לנשיא ב-2016. אם ייבחר, הסנאטור הימני-מאוד מרקו רוביו יהיה בן 45 בהיכנסו לבית הלבן. האחים קסטרו לא ירקדו ברחובות, אם כי קובאנים ללא אבני ריחיים היסטוריות אולי דווקא ינסו.