אסורה על בעלה ובועלה

אורן וסיגל מתל-אביב הגיעו לבית הדין הרבני כדי להתגרש בהסכמה. לשאלת הדיין מה הביא למשבר ביניהם, השיב אורן שהוא חושד שסיגל בגדה בו עם חברו הטוב איתי, ואילו סיגל טענה שהיא לא יכולה להמשיך לחיות עם אורן, מאחר שהוא פרנואיד וחשדן באופן אובססיבי, עד כדי האשמתה לשווא בבגידה.

מכיוון שהגירושים נערכו בהסכמה, לא נערכו דיונים נוספים בנושא זה, אך כשהגיעה תעודת הגירושים לידיה של סיגל, היא נדהמה לקרוא בה כי בנוסף להיותה גרושה, נוספו לה מגבלות, על-פיהן היא "אסורה על בעלה ובועלה". המשמעות היא שלא תוכל בעתיד להינשא לאיתי, בשמו נקב בעלה בדרך-אגב, כשסיפר לדיין על חשדותיו.

גם איתי וגם סיגל נכנסו בזאת ל"רשימה השחורה" של מוגבלי חיתון - לגבי סיגל מבלי שהייתה לה ההזדמנות להתנגד לכך; ולגבי איתי אפילו ללא ידיעתו, מכיוון שהוא כלל לא היה צד להליך.

מקרים כגון אלה הביאו מספר ארגונים לזכויות נשים לעתור לבג"ץ כנגד בתי הדין הרבניים, בטענה כי אין להם סמכות כלל לברר מיוזמתם טענות ניאוף בהליכי גירושים בהסכמה.

בג"ץ לא קיבל את הטענה של היעדר סמכות, מאחר שבתי הדין הרבניים מהווים אוטוריטה בלעדית בנושא זה ומחויבים לפעול על-פי ההלכה. אם הדיינים חושדים שהאישה בגדה, הם "ימעלו" בתפקידם מבחינה הלכתית אם יכריזו עליה כמותרת להינשא לכל אדם, רק משום שהגירושים נעשו בהסכמה.

מאידך, בג"ץ הסכים עם טענות העותרות כי הדרך בה הליך ההכרזה על "מנוע חיתון" מתבצעת כיום אינה ראויה ופוגעת בכללי הצדק הטבעי, שכן לא ניתנו לדיינים הנחיות ברורות ומיגבלות מסודרות על שיבוצם של המתגרשים ברשימות מוגבלי החיתון, והדבר היה תלוי למעשה בנטיות ליבו של דיין אקראי.

בעקבות העתירה לבג"ץ אכן שונה המצב המשפטי החל מיום 1.3.15, ונשיא בית הדין הרבני הגדול הוציא הנחיות חדשות המסדירות את בירור שאלת הניאוף. ההנחיות החדשות מקימות למעשה רשימה חדשה של "טיעוני בירור", מעין שלב ביניים בין מעמד של "מותר להינשא לכל אדם" לבין "מוגבל חיתון" שאינו רשאי להינשא לאיש או לאישה עימם נאפו.

לרשימת "טעוני הבירור" ייכנסו מתגרשים שהועלתה לגביהם טענת ניאוף, אך לא התבררה עד תומה, מאחר שהצדדים הגיעו להסכם, ושאלת הניאוף הפכה ללא רלוונטית לגבי הגירושים ביניהם.

הבירור בשאלה האם התקיים ניאוף יתבצע בדרך של דיון והבאת ראיות, במועד עתידי לאחר הגירושים, ובפני 3 דיינים - ולא בפני דיין יחיד כפי שהיה עד עתה. עד אז יישארו בני הזוג ברשימת "טעוני הבירור" ויעברו משם לרשימת "מוגבלי החיתון" או יימחקו כליל מהרשימות השחורות, אם בני הזוג ירצו להינשא מחדש זה לזה או אם האישה תרצה להינשא לגבר עימו בגדה על-פי החשד.

כמו כן פתוחה האפשרות לצדדים הרשומים כ"טעוני בירור" ליזום בעצמם את הבירור כדי למחוק את עצמם מהרשימה, במקרה שעצם הרישום מפריע להם ברמה העקרונית.

חידוש נוסף נוגע לצד השלישי - "המאהב" לכאורה. הוא עצמו לא יירשם כצד "טעון בירור", אלא רק כמגבלה תחת שמה של האישה הנחשדת בניאוף, ואם האישה תעמוד על קיום בירור - חייב בית הדין הרבני לידעו על כך ולתת לו ההזדמנות לייצג עצמו בהליך זה.

זה המירב שהמדינה יכולה לעשות בנושא זה, מאחר ששאלת ההשלכה של ניאוף על היכולת להינשא היא שאלה הלכתית, שלמדינה אין השפעה עליה. כל עוד הנישואים הם דתיים בלבד ובהתאם להלכה היהודית, יישארו הרשימות של מוגבלי החיתון ופסולי החיתון על כנן.

ההגבלות שמטילות ההנחיות על האפשרות להכניס אנשים לרשימת מוגבלי החיתון מציבה שני אתגרים. הראשון הוא לוודא כי מעתה והלאה בתי הדין הרבניים אכן ישמרו בקפדנות על נהלים אלה לגבי זוגות שיתגרשו בעתיד, והשני נוגע לזוגות שכבר התגרשו ונכנסו לרשימה בפרוצדורה שאינה תואמת את ההנחיות. לגביהם ניצבת שאלה הדורשת בירור בפני עצמה, האם ביכולתם לפנות כעת לבית הדין הרבני ולבקש שייערך בעניינם הליך בירור שלא נערך בעבר, בהתאם להנחיות החדשות.

■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", בעלת אתר www.divorceinfo.co.il