כתובת דירתו של ריי קורצווייל בסן פרנסיסקו חייבת להישמר בסוד בגלל "סיבות ביטחוניות חשובות", מזהיר עוזר שלו. מצד שני, אני יכולה לחשוף פרטים על ארוחת הבוקר שהסופר, הממציא והעתידן נוטל הגלולות יכין בעבורי לפי מתכון שמופיע בספרו מ-2009 "התעלות: תשעה צעדים לחיי נצח טובים" (Transcend: Nine Steps To Living Well Forever).
קורצווייל - שהמציא את מכונת ההקראה הראשונה לעיוורים, את הסורק המאוזן (בשכיבה על מיטה) ואת הסינתיסייזר המוזיקלי הראשון שמפיק צליל של פסתנר כנף - חושב על בינה מלאכותית זה 50 שנה. בספרו "עידן המכונות הנבונות" (1990) הוא ניבא את התפוצה של האינטרנט ואת עלייתם של המכשירים הניידים. ספרו רב-המכר מ-2005, "הייחודיות קרובה" (The Singularity is Near), התמקד בבינה מלאכותית ובעתיד המין האנושי. ב-2012 הוא הצטרף לגוגל כמנהל הנדסה לפיתוח בינה מלאכותית.
שוחריו של קורצווייל מהללים אותו כ"מכונת החשיבה האולטימטיבית" ו"היורש הראוי לתומאס אדיסון". ביל גייטס ממיקרוסופט כינה אותו "האדם הטוב ביותר שאני מכיר לניבוי עתיד הבינה המלאכותית". בעיני מבקריו הוא "אחד הקופירייטרים הגדולים של התקופה", ו"נרקיסיסט משוגע עם אובססיה לאריכות ימים".
האח היורם של וודי אלן
קורצווייל פותח בפני את הדלת. הוא צנום ונמוך קומה עם התנהגות לבבית מבלבלת, בחולצת כפתורים כחולה עם שרוולים מופשלים. הוא לוחץ את ידי ביד רכה עם טבעות זהב (אחת מ-MIT, השנייה שנראית כמו טבעת סופרמן היא של "אוניברסיטת הייחודיות" שהוא נמנה עם מקימיה). שערו כהה יותר מאשר בתצלומים ישנים יותר, והוא נראה כאחיו היורם של וודי אלן.
אנחנו עוברים על פני סינתסייזר של קורצווייל ותמונה של ארנב לבן מ"עליסה בארץ הפלאות" לפני שאנחנו מגיעים לסלון שלו, עם רפרודוקציות קצת מבלבלות של מונה ו-ואן גוך. "אלה רפרודוקציות ריאליסטיות מאוד בתלת-ממד שנעשו במחשב לייזר", הוא מסביר. אנחנו מסבים לשולחן קטן עם כלי קרמיקה לבנים ומפיות נייר. מונחים עליו קערה של תותים, צלחת סלמון מעושן ומקרל, שש קוביות שוקולד כהה, קרטון חלב סויה בטעם וניל, ערימת שקיות סטיביה (הממתיק), וקערה של דייסה פושרת סמיכה, שבקושי אטעם ממנה אחר כך.
"קקאו הוא אנטי-דלקתי ובריא מאוד. זהו שוקולד כהה מאוד עם קצת אספרסו בתוכו. התותים וחלב הסויה לא ממותקים. יש דגים ותה ירוק", הוא אומר ומצביע על כל פריט. הוא כמעט לא אוכל בשר, נהנה מדגים ומעדיף "פחמימות ושומנים בריאים. פחמימות בריאות זה קצת תותים, שעורה (דגני בוקר) וירקות".
הארוחה הסוריאליסטית לא מבלבלת אותי; אני מוצאת עצמי נועצת מבט בממלחה ובפלפליה בצורות חתול ושואלת: "יש לך הרבה חפצים דמויי חתולים?" זו לא השאלה הראשונה שתכננתי לשאול גאון, אבל כשהוא מוזג לי תה ירוק הוא משיב בשביעות רצון: "כן, יש לי בערך 400 דמויות חתולים. כאן יש רק קומץ מזה. זו קצת קפריזה שלי. אני אוהב חתולים, הם יצורים אלגנטיים מאוד". היו לו שני חתולים 18 שנים. "הם ישנו בזרועות חבוקות. אחד היה אבא של השני, אבל אני לא חושב שהם הבינו את זה. כמו זוג אנושי זקן, כשאחד מהם מת, השני מת כעבור כמה שבועות. איתם נגמרו האלרגיות שלי. בהיותי החכם שאני, הבנתי שאני אלרגי לחתולים, ולכן לא הכנסתי חתולים חדשים. אני גם נוסע הרבה".
רק כמה דקות אחרי שהארוחה החלה, הוא קם כדי להביא תקליטור על עצמו וחמישה ספרים עבי כרס שכתב, בהם "הייחודיות קרובה" ("הספר המשפיע ביותר שלי, אוניברסיטת הייחודיות מתבססת עליו"). הוא פותח את הספר ואומר "כאן אני מדבר על הנאוקורטקס (קליפת המוח החדשה), וזה מה שהביא אותי לגוגל, כי נתתי טיוטה לפני הדפוס ללארי פייג', שאהב את זה. זה היה לפני שנתיים, וביקשתי ממנו להשקיע בחברה שאפתח, שתתבסס על הרעיונות האלו. הוא אמר: 'בשמחה, אנחנו נשקיע, אבל תן לי לשכנע אותך לעשות את זה כאן, כי יש לנו משאבים ברמה של גוגל - נתונים, מחשבים וטאלנטים'".
כלומר תוך דקות מתחילת ארוחת הבוקר כבר כיסינו חתולים, בינה מלאכותית ואיך להתקבל לעבודה בגוגל. כאשר ידו מרחפת מעל התותים, אני אומרת לו שאני מאוכזבת שלא ראיתי את שק הגלולות האגדי שלו. הוא נהג לבלוע עד 250 גלולות ביום, וכעת ירד ל-100. "מצאתי אפשרויות זמינות יותר בטבע, ולכן במקום לקחת עשר גלולות אני יכול לקחת רק שתיים". הוא כבר בלע את מנת הבוקר של 30 גלולות, כולל "גלולות לבריאות הלב, העין, הסקסואליות והמוח".
אני שואלת כמה עולה המשטר הזה של גלולות. "כמה אלפי דולרים בודדים ביום, אבל זו לא מידה אחת לכולם. צעיר בריא בן 30 יכול להסתפק בתוספים בסיסיים". אשתו סוניה, פסיכולוגית, והילדים איתן (34) ואיימי (27) נוטלים גם הם גלולות.
כשנגיע לגשר
העניין שלו בבריאות התחיל בגיל 15 כשאביו, פרדריק, לקה בהתקף לב. "הוא מת כשהייתי בן 22, בגיל 58". קורצווייל הבין שייתכן כי ירש את הנטיות של אביו. בשנות ה-30 לחייו הוא אובחן כחולה סוכרת מסוג 2 ("סוכרת מבוגרים"). הטיפולים הקונבנציונליים תסכלו אותו, והוא "ניגש לבעיה כממציא" ואיזן את רמת הסוכר בדמו. "אפשר להתגבר על הנטייה הגנטית. הדעה הרווחת היא שהמחלה היא 80% גנים ו-20% סגנון חיים. אם אתה חרוץ, זה 90% התערבות שלך ורק 10% גנים", הוא אומר.
למרות שפניו נראות רעננות (הוא משתמש בקרם עור אנטי-חומצתי בכל יום), קורצווייל, בן 67, מזדקן אך טוען ש"גם אם גילו הביולוגי הופיע בסוף שנות ה-40 לחייו, הוא לא השתנה בהרבה". אבל זה כלום לעומת המטרה הסופית של קורצווייל: חיי נצח. זה אומר להישאר בריא מספיק כדי להגיע למה שהוא מכנה "הגשר השני, כאשר מהפכת הביו-טכנולוגיה תתכנת מחדש את הביולוגיה שקיבלנו בירושה". אחר כך יבוא "הגשר השלישי - ננו-טכנולוגיה מולקולרית שתאפשר לנו לבנות מחדש את גופינו".
הארכת חיים רדיקלית היא סוגיה שהעסיקה את קורצווייל במשך עשרות שנים. כיום, מה שנחשב מאמצי מדע בדיוני להצלת המין האנושי ממוות מאומץ על ידי האליטה הטכנולוגית בעמק הסיליקון. מיליארדרים כמו פיטר תיל, ממייסדי פייפאל, מכנים את המוות "האויב הגדול". מוות כבר לא נתפס כבלתי-נמנע אלא כרע העדכני שאפשר "להפריע" לו. גם גוגל הקימה מיזם נפרד, Calico, למאבק בהזדקנות. "הייתה לי שיחה עם מנהל גוגל ונצ'רז לפני שנתיים על אריכות ימים. התוצאה הייתה קאליקו. אני מייעץ לה", אומר קורצווייל.
"אני חושב שכל מוות הוא טרגדיה. למדנו לקבל את זה, את מעגל החיים וכל זה, אבל לבני אדם יש הזדמנות להתעלות על מגבלות הטבע. לפני 1,000 שנה, תוחלת החיים הייתה 19 שנה. בשנת 1800 היא הייתה 37 שנה. כל אחד מאמין בהארכת חיים. כשמישהו ממציא תרופה למחלה, חוגגים את זה. לא אומרים, 'בחיי, זה הולך לעכב מוות'".
מדען במגזין ניוזוויק לגלג על קורצווייל ב-2009, וכתב שהוא סובל מ"משבר אמצע החיים הפומבי ביותר שהיה אי-פעם". על כך הוא משיבף "אלה הן התקפות אישיות. זה מה שאני מכנה 'פילוסופיה של מוות' של אנשים שחוגגים את המוות". קורצווייל טוען שהשגיאה היסודית של מבקריו היא שהם מאמינים שההתקדמות היא לינארית (בקו ישר). התזה הבסיסית שלו היא ש"המציאות של טכנולוגיית המידע היא שהיא מתקדמת בטור הנדסי. 30 צעדים לינאריים מביאים אותנו ל-30. עם צמיחה בטור הנדסי, אתה עובר משתיים לארבע, לשמונה וכו', ובצעד ה-30 אתה במיליארד".
אם ההתקדמות הרפואית הייתה פעם עניין של ניסוי וטעייה, הוא טוען שאנחנו מתחילים כעת להבין את "התוכנה של החיים". נתונים ממיזם הגנום האנושי יאפשרו התקדמות בטור הנדסי, לא צעד אחר צעד. "ב-20 עד 25 השנים הבאות נוכל להתגבר על רוב המחלות וההזדקנות", הוא פוסק.
דברים שלמדתי מסבתי
כשיושבים עם קורצווייל, הוא לא נשמע מטורף. הנימה המשועשעת-משהו שלו אינה משתנה כשהוא מדבר על תחזיות נועזות או על חתולים. הוא מישיר מבט ונראה נטול ספקות. אני סקרנית לדעת איך הוא נהפך למה שהוא. קורצווייל מספר לי על ילדות בבית של מעמד בינוני בקווינס, ניו יורק, עם אביו, פסנתרן ומנצח קונצרטים, ואמו, אמנית.
אחד הדברים שהשפיעו עליו להיות ממציא היה סדרת ספרי טום סוויפט ג'וניור, שהוא קרא במחנה קיץ בגיל 7. אוסף הספרים הזה מוצג בסלון שלו. ספר אחד, מ-1914, היה "טום סוויפט והטלפון-פוטו שלו". העלילה הייתה בדרך כלל שהמין האנושי היה בצרות, וטום סוויפט היה נעלם במרתף שלו ויוצא ממנו עם המצאה שהצילה את העולם. השפעה חשובה נוספת הייתה לסבתו, ליליאן באדר, שכתבה ספר זיכרונות בשם "חיים רק פעם אחת לא מספיקים" (משהו שנשמע נכון לגבי הנכד שלה), על חייה באוסטריה. המשפחה היהודית נמלטה ב-1938. כשקורצווייל היה בן חמש, ב-1953, ליליאן הראתה לו את מכונת הכתיבה המכנית שלה. "הייתה לזה השפעה עמוקה עלי, מפני שזו הייתה מכונת קסמים. יכולת לקחת דף נייר חלק ולהפוך אותו למשהו שנראה כמו ספר. זה לא היה פעלול של קוסמים. גם כשאתה מבין איך הטכנולוגיה פועלת, זה עדיין קסם".
בתיכון, ההמצאה המשמעותית הראשונה שלו הייתה לתכנת מחשב שניתח את המנגינות של המלחינים וכתב מוזיקה מקורית באותו סגנון. "זה זכה בתחרויות הארציות הללו. יצא לי להיפגש עם הנשיא ג'ונסון ולקחתי את זה לתוכנית הטלוויזיה 'יש לי סוד'".
ב-1979 הוא סיים לימודים ב-MIT עם תואר ראשון בהנדסת מחשבים וספרות. אחר כך באו עוד המצאות. סטיבי וונדר, הזמר-כותב שירים העיוור, היה האדם הראשון שקנה את מכונת הקריאה של קורצווייל. "המכונה הזו לעיוורים נותנת לי את הסיפוק הגדול ביותר. התחלתי אותה ב-1973 ואני עובד עליה מאז. הריגוש בהמצאה הוא הזינוק מהנוסחאות על הלוח לשינויים חיוביים בחיים של אנשים".
קורצווייל רואה אולי את העתיד, אבל האובססיה שלו היא העבר. הוא מראה לי את עבודת הדוקטורט של אביו על המלחין ברהמס מ-1938, ומספר על קונצרט שעליו ניצח פרדריק בווינה ב-1938. אשה עשירה מפילדלפיה התרגשה עד כדי כך שהיא אמרה לפרדריק: "אם תצטרך משהו אי-פעם, אני לרשותך". אחרי האנשלוס במארס אותה שנה, היא תמכה במעבר שלו לארה"ב. "אפשר לומר שבראהמס הציל את חייו".
הוא נשאר מהופנט לדמות אביו המנוח. "הוא היה בדרך כלל ביישן איום ושקט, אבל כשהוא ניצח הוא היה 'מאסטרו'. אחר כך הייתה מסיבה, וכולם היו פונים אילו כ'מאסטרו!' הוא היה מסיר את כובעו, קורן ונראה נהדר".
יש לו מאות תיבות גדושות במסמכים של אביו. "יש לי את כל המכתבים שלו, ואפילו את חשבונות החשמל. יש כאן סרטי 8 מ"מ, צילומים, המון תקליטים עם המוזיקה שלו. השאיפה שלי היא ליצור על בסיס המידע הזה דמות שתשקף את האישיות של אבי. הוא יהיה בלתי-נפרד מהדמות של פרדריק קורצווייל בעיני אנשים שהכירו אותו. זה יהיה יותר אבא שלי מכפי שהוא היה אילו נשאר בחיים (והיה היום בן 102)".
ברור שהוא רוצה ליצור גרסה מסוימת מאוד של אביו, זו שלפני מותו בגיל 58. "כן", הוא מודה. "היחסים שלי איתו התהדקו בשלב מאוחר בחייו. הוא היה עסוק מאוד כשהייתי ילד קטן, אבל כשהייתי בגיל העשרה הוא חלה והיה הרבה בבית, והייתה לנו ההזדמנות לדבר הרבה על מוזיקה ועל בינה מלאכותית". מה היית רוצה לשאול אותו, אני שואלת וחשה לא בנוח עם המילה "אותו". קורצוייל משיב: "הייתי רוצה להמשיך את השיחות על מוזיקה והיחסים בין מוזיקה לחיים ובין פילוסופיה למתמטיקה". הוא מנבא שעד שנת 2029 ישיג מחשב רמה אנושית של אינטליגנציה. ההתקדמות בהחייאת דמותו של אביו תהיה כנראה תלויה בעבודתו בגוגל על התוכנה האנושית או שפת החיים. אחת המטרות תהיה לאפשר למישהו לנהל "דיאלוג עם מחשב, שיקבל אישיות ובסיס של ידע".
ואולם במאמר במגזין "ניו יורקר" ב-2012 תחת הכותרת "תיאוריית המוח המפוקפקת של קורצווייל", גארי מרקוס, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת ניו יורק, תהה אם המוח הוא ישות שמבוססת על דפוס היררכי של הכרה. הוא טען גם שקורצווייל מתעלם יותר מדי מהפסיכולוגיה האנושית ומהתנהגות לא-רציונלית.
עבודתו של קורצווייל בגוגל מיועדת להעביר את המחקר מעבר למילות מפתח לקראת רעיונות מורכבים יותר. הוא מציע את הדוגמה הזו: "הכרתי את הנערה הזו במסיבה בלילה שעבר. החלפנו רק כמה מילים, אבל הרגשתי קשר מיידי אתה. האם זה ריאלי? מה אומרת על זה הספרות הפסיכולוגית? בסופו של דבר, וזה המיזם ארוך הטווח, זה יהיה כמו לשאול מישהו שעבר על הספרות הרלבנטית ויסכם בעבורך בצורה אינטליגנטית את הציטוטים הרלבנטיים ממנה".
בינה מלאכותית ניצבת בפני מאבק מול אנשי טכנולוגיה כמו אלון מאסק, לדוגמה, שכינה אותה "האיום הקיומי הגדול ביותר עלינו". קורצווייל מודע לסכנות שלה, אך הוא מתוסכל מן האופן שבו היא מוצגת בסרטי קולנוע ככוח מסוכן ששונה מהמין האנושי, "פלישת חייזרים של מכונות אינטליגנטיות". הוא רואה בבינה המלאכותית כלי שיאפשר למיליוני בני אדם "להגדיל את היכולות שלנו. המכונות יעברו מן הכיסים שלנו אל הגוף והמוח שלנו".
הוא משועשע במיוחד כשהוא מדמיין את העתיד, כמו התקדמות במציאות וירטואלית. "נוכל לקיים את ארוחת הבוקר הזו בטאג' מהאל או על חוף ים תיכוני, ולהרגיש את האוויר החם והלח על פנינו, וזה יהיה ריאליסטי מאוד. זה הולך לקרות ב-20-30 השנים הבאות".
הוא מזכיר כנס TED מ-2001 שבו, באמצעות חיישנים שיצרו דמות של זמרת רוק, הוא הפך ל"רמונה. הקול שלי הפך לקול שלה. שרתי את 'הארנב הלבן' (להיט של ג'פרסון איירפלן). זה נחשב לשיר סם, אבל סמים הם רק טכנולוגיה אחת לשינוי מציאות". קורצווייל מחליק קוביית שוקולד לתוך פיו לפני שהוא ממשיך. "הייתי בן אדם אחר. הפכתי לזמרת צעירה. הרגשתי ממש משוחרר. אתה יכול להפוך לכל דבר. בני זוג יכולים להפוך אחד לשני".
הוא נראה נלהב באותה מידה מטכנולוגיה ישנה. הוא כותב כעת רומן שיוצר דמות שמיישמת את המחשבות שלו. "הגיבורה נקראת דניאל, והיא מגוללת את סיפורה מגיל 0 עד 22. כעת היא בזמביה. היא הפנטזיה העצמית שלי. היא מפותחת מאוד יחסית לגילה".
כשאני יוצאת, אני חולפת על פני אורגן ושואלת אותו אם הוא מנגן. "הרפרטואר שלי מוגבל", הוא מודה. אני מתלוצצת ואומרת שאם הוא הולך לחיות לנצח, הוא יוכל להיות כמו ביל מורי בסרט "לקום אתמול בבוקר", שלא מסוגל למות, ונהפך פסנתרן מומחה (וגם לפסל בקרח ולדובר צרפתית). "יש כל כך הרבה דברים שאפשר ליישם במוח שלנו. זה באמת היעד של הבינה המלאכותית - לשפר את היכולות שלנו", הוא מסכם.
כתבות
ני"ע
