א. ערב יום הזיכרון 2015, או בשמו המלא "יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה". מניין חללי מערכות ישראל: עשרים ושלושה אלף, שלוש מאות ועשרים איש. הספירה מתחילה משנת 1860, תחילת התחדשות היישוב היהודי בישראל, לפני 155 שנים, והיא כוללת לא רק את חיילי צה"ל שנהרגו בקרבות, אלא את כלל החיילים שנהרגו ושמתו במהלך שירותם. נוסף על כך כוללת הספירה גם את הנופלים במחתרות, חללים ששירתו בצבא הבריטי ועוד. מתוכם, כעשרת אלפים חיילים מתו במלחמות ממש (כולל אינתיפאדות ומבצעים). מניין האזרחים שנהרגו בפעולות איבה מאז תחילת היישוב היהודי בישראל הוא כארבעה אלפים. כאלפיים וחמש מאות מתוכם ממלחמת העצמאות ועד היום. נזכור את כולם, את עשרים ושבעה אלף האישה והאיש שמסרו נפשם. יהי זכרם, זכרה וזכרו של כל אחת ואחד מהם, ברוך. עשרים ושבעה אלף. מספר עצום, בלתי נתפס.
ועכשיו אבקש מכם לנשום עמוק ולא להתעצבן מהשאלה שלי: כשחושבים על 155 שנות ההתיישבות ומלחמת הקיום שלנו פה, ועל 67 שנות מדינת ישראל, כשחושבים על שלל המלחמות, המבצעים, האינתיפאדות, הפרעות, הפיגועים, הפצצות ושאר הצרות; כשמביאים בחשבון את המגוון של אויבינו הקמים עלינו ושיטותיהם הקטלניות - האם עשרים ושבעה אלף חללינו לא נראים פתאום כמו מספר לא מאוד גדול באופן יחסי? בעיניי כן.
ב. מובן שלא אוכל להדגיש זאת מספיק: כשאני כותב (ובאצבעות רועדות, האמינו לי) שמדובר במספר לא גדול בסך-הכול, אין בכוונתי בשום צורה, פנים ואופן לזלזל ביום הנורא הזה, להמעיט ולו בטיפה בערך החיים של כל אחד ואחת מחיילינו ומאחינו האזרחים שנהרגו פה, לפגוע חלילה בזכרם, להמעיט בקדושת קורבנם או לקבוע שמותם היה לשווא. הוא לא. במותם ציוו לנו את החיים. אני ממש מאמין בזה. ברור גם שאני לא רוצה להקים עליי את מי שאיבד אב, אם, בן, בת, אח, אחות, בעל, אישה, חבר או חברה ולהקל ראש באובדן. ממש לא. גם אני איבדתי. זו לא כוונתי. אם אתם קוראים את הטור הזה לא בפעם הראשונה אתם כבר יודעים את זה. כל אחת ואחד מאיתנו הוא עולם מלא.
אז אשאל שוב: האם יכול להיות שעשרים ושבעה אלף הרוגים ב-155 שנים זה בעצם לא כל-כך הרבה? אני מוכרח להודות שאף שהכרתי את המספר הזה, הופתעתי לגלות אותו מחדש. כמי שנולד, גדל וחי על מיתוסים (או מציאות) של מדינה קטנה מוקפת אויבים, שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו, שתמיד נועדנו לחיות על חרבנו, שכל אויבינו רוצים להשמידנו, לזרוק אותנו לים, וכיוצא באלה זוועות - אפשר היה לחשוב שאיבדנו הרבה יותר.
הבהרתי דבר אחד, אבהיר עוד דבר (את כל הטור הזה אני כותב כהולך על ביצים): עשרים ושבעה אלף זה יותר מדי. אני יודע שהכי קל להתגולל על שמאלני שכמוני ולומר לו שהוא היה רוצה שימותו יותר. אבל לא. עשרים ושבעה אלף זה המון. המון. אבל כולם יחד לא ימלאו שליש מבית העלמין קריית שאול בתל אביב. יותר אנשים מתו בכבישים מאשר בסכסוך - מאז קום המדינה ועד היום מתו בתאונות דרכים כשלושים אלף איש.
דרור פויר 21/4/15 / איור: תמיר שפר
ג. אפשר ללמוד כמה דברים מהמספר הנ"ל: שצה"ל חזק, כמובן. אויבינו, וטוב שכך, איבדו הרבה יותר מאיתנו בכל התמודדות שנערכה; שמדינת ישראל ידעה ויודעת לשמור על אזרחיה ועל חייליה בביטחון יחסי. אפשר ללמוד גם שמעמדנו פה באזור, נכון לעכשיו ולעתיד הנראה לעין, איתן. לא יזיזו אותנו לשום מקום. אפשר גם להביט במספרים ולטעון שאויבינו לא ממש מוצלחים בלהילחם בנו, וטוב שכך. אנחנו פשוט טובים וחזקים יותר.
תמיד מציגים את הסכסוך הישראלי-ערבי, ואת הסכסוך הישראל-פלסטיני בפרט, כמוקד מדמם של אלימות אכזרית וחסרת פשר בעולם שכולו שלווה. אבל לא כך הדבר, כמובן. מדובר באחד הסכסוכים הכי פחות אלימים המתרחשים כיום בעולם. גם אויבינו, שאיבדו עשרות אלפים מאנשיהם לאורך השנים, לא התקרבו במשך עשרות שנים למניין הגופות של מלחמת אזרחים בודדת באזור. לוב, סוריה, ירדן או עיראק דיממו בנפרד יותר משדיממו יחד הישראלים, הפלסטינים וכל צבאות ערב מ-1860 ועד היום. לפני כשמונה שנים נערך מחקר שדירג את המלחמות והסכסוכים בעולם. הסכסוך שלנו הגיע למקום 49.
אז אם תסלחו לי, אנסה לשאול עוד שתי שאלות: האם יכול להיות שאויבינו - מלבד היותם כושלים למדי מבחינה צבאית - לא ממש מצוידים בשנאה יוקדת ובתאוות רצח כמו שאנו רגילים לחשוב? לא נעים לומר, אבל אם הערבים באמת היו רוצים להעלים אותנו, עם כל המספרים והכסף שלהם, יכלה להיות להם הצלחה גדולה יותר. נראה שזה לא ממש דחוף להם, אחרת הם היו משקיעים בנו ולו רבע מהאנרגיה שהם משקיעים כדי להרוג זה את זה. בעיניי זו מחשבה מעודדת. ומובן שהמספרים גם אומרים שאנחנו, היהודים בארץ ישראל, ממש - אבל ממש - לא אכזריים כמו שמציגים אותנו. אפילו לא קרוב.
ד. אז כשמסתכלים על העולם נראה פתאום שהסכסוך הישראלי-ערבי, והסכסוך הישראלי-פלסטיני בתוכו, הוא סכסוך מנומס בסך-הכול. הכיבוש, המתואר כמוקד הבעיות בכל העולם, רחוק באמת מלהיות כזה.
בשלב הזה אתם בטח שואלים את עצמכם מה אני רוצה. אז ככה: מה שאני לא רוצה זה לקחת את הדברים הנ"ל לכיוון שהימין לוקח אליו. העובדה שהכיבוש מתנהל בצורה נינוחה בסך-הכול לא אומרת שצריך להמשיך ולנהל אותו. ממש לא.
בעיניי, ההפך הגמור הוא הנכון. העובדה שהסכסוך הישראלי-פלסטיני מתנהל כפי שהוא מתנהל, רק מוכיחה כמה שאפשר לפתור אותו בקלות יחסית. אני מביט בפלסטינים - לא כולל העזתים, עזה זה מקום שאף פעם לא פעל לפי שום היגיון - ואני מביט בנו. למדנו לחיות פה יחד, איכשהו, ואנחנו לומדים עדיין. כמובן, אי-אפשר להתערב על זה, אבל אילו ניתן היה הייתי שם 20 שקלים שלו ניתן לפלסטינים לבנות נמל תעופה הם לא היו משתמשים בו כדי להתחמש ולהילחם בנו. הם ירצו לחיות, פשוט ככה.
אנחנו נוטים לשכוח באיזו קלות (יחסית) נחתמו הסכמי השלום עם מצרים ועם ירדן. נכון, לא השלום הכי חם, אבל עדיין עדיף בהרבה על האופציה האחרת. העולם הערבי, אף על פי שמן הסתם יש בו שלל שונאים לישראל, למד להסכין ולקבל את העובדה שאנחנו כאן כדי להישאר.
מובן שכל זה לא אומר שצריך לבטל ולהתעלם מהסכנות. איראן, חמאס, חיזבאללה, דאע"ש, מה שיבוא אחרי דאע"ש - הן כולן שם ועם כולן נתמודד. תמיד יהיה מפגע בודד, וצה"ל תמיד ישיב אש אל מקורות הירי. השכול היכה, וככל הנראה ימשיך להכות. גם המעבר שלנו ושל שכנינו מתפקיד הניצים עם האש בעיניים והסכין בין השיניים אל תפקיד דובוני אכפת-לי לא יתבצע מחר בבוקר, ואולי לא יתבצע לעולם, אבל נראה שמפה לשם אנחנו מתקרבים זה לזה.
דווקא עכשיו, ביום הזיכרון, כשאנחנו מתייחדים עם זכר עשרים ושבעה אלף, שלוש מאות ועשרים המתים שלנו, ולקראת יום העצמאות שבו אנו חוגגים את קיומנו: כל-כך הרבה מתו לנו, כל-כך הרבה מתו להם. אפשר להמשיך ולנהל את הסכסוך המנומס שלנו, אבל אולי אפשר גם לסיים אותו, לוודא שספירת המתים שלנו לא תגדל. עשרים ושבעה אלף שלוש מאות ועשרים חללים וארבעת אלפים אזרחים הרוגים זה ממש, אבל ממש, מספיק.
דרור פויר
בסופו של דבר, הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא אחד הסכסוכים הכי פחות אלימים המתרחשים כיום בעולם
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.