ניתוח גלובס: לאן מתקדם מיזם הסיבים האופטיים?

רחוב ברנדייס ברעננה, אתמול בצהריים. צוות של מספר עובדים מפנה בזהירות אבנים משתלבות במדרכה ומתחיל לקדוח, אלכסונית, עיגול גדול לכיוונו של חור נוסף שנמצא בצד השני של הכביש. מקדח מיוחד שמנוהל על ידי מפעיל שמשחק עם ג'ויסטיק, מרטיב את האדמה בחומר נוזלי ומפלס את הדרך בזהירות על מנת לא לפגוע בצנרות ובתשתיות שכבר מונחות ברחוב.

כעבור מספר שעות עבודה, המקדח מושך צנרת של סיבים לצד השני וכך מחברים סיבים אופטיים לשני בניינים, באמצעות חיבור לעמוד החשמל שעליו כבר הונח סיב של חברת החשמל. בסוף התהליך הזה, רחוב ברנדייס מחובר.

הפועלים מחזירים את החול, מסדרים את האבנים המשתלבות בחזרה במדרכה, מטאטים וממשיכים הלאה. מהמדרכה או מעמוד החשמל צריכים לחבר את הבניין עצמו, וזה כבר סיפור בפני עצמו, אך על זה בהמשך.

עשרות בניינים מחוברים בכל שבוע למיזם הסיבים האופטיים אנלימיטד, או בשמו הקודם והמוכר IBC. העבודה שמבוצעת בשטח נראית מנוגדת לחלוטין למה שקורה בתוך המיזם ולחילוקי הדעות שיש בין בעלי המניות לגבי הפרויקט שמוחזק על ידי ויה אירופה בשיעור של 30%, חברת חשמל 40%, והיתרה באופן שווה מחולקת בין טמרס טלקום, יהודה זיסאפל, באטם ורפ"ק.

הקבלנים המבצעים לא שומעים את הרעשים למעלה, הם מבצעים עבודה, ולמען האמת העבודה והפריסה נראים לא רע, אבל שלא ישתמע מכך שהפרויקט והעבודה מתנהלים על מי מנוחות. פרויקט הסיבים האופטיים הוא אחד הפרויקטים השאפתניים, ויש לומר גם החשובים, שמבוצעים במדינת ישראל, אבל המורכבות שלו עצומה. כמו כל פרויקט תשתית ההתחלה שלו קשה, אבל אם לשפוט לפי רחוב ברנדייס ברעננה, העבודה מתחילה לרוץ. את המיזם מנהל דני לאובר.

ברעננה, בשכונת בבלי בתל אביב, בבאר שבע, ברמת השרון, ובשורה של ערים נוספים בישראל, מתחילים ליהנות בחודשים האחרונים מהתשתית החדשה, השלישית במספר. למען האמת, בשל המורכבות והגודל של הפרויקט, אי אפשר לגשת אליו אם לא מצוידים בחזון ואמונה יוצאים מגדר הרגיל, בכך שהתשתית תחזיק מים, ובמלים פשוטות - שהמיזם יהיה רווחי.

החלק הכי קל

עוד לפני שהקבלנים בשטח מתחילים לעבוד בחפירות, צוותים הנדסיים עוברים ומתכננים את החיבור בכל בניין, מהיכן יירד הסיב - האם דרך קידוח קרקעי או דרך חיבור עילי, היכן תוצב מיני מרכזייה וכיצד יושחלו הכבלים לדירות. עוד קודם לכן נדרשים אישורים מהרשויות ותיאומים מוקדמים עם אינספור רגולטורים. בקיצור, כשמגיעים להנחת הסיבים עצמם, מגלים שזה החלק הכי קל בפריסה. עבודת ההכנה והתיאומים הם החלק הקשה יותר.

לצד הקשיים, סיור רגלי ברחובות ברנדייס והר סיני ברעננה ממחיש את היתרון שיש למיזם בעבודה עם חברת חשמל. התשתית של חח"י פשוט מדהימה. הצוותים של החברה מניחים את הסיבים האופטיים בסמיכות לכבלי החשמל ורצים לאורכם על גבי עמודי החשמל. כך רחובות שלמים נפרסים בקצב מהיר יחסית.

אם עובדי חברת חשמל בפרוייקט היו רצים ומסתערים בהתחלה על הפריסה במקום לעסוק בתנאי האופציות שלהם ומעכבים בחצי שנה את העבודה, ייתכן שגם הבעיות בין בעלי המניות לא היו מחריפות כי העבודה הייתה רצה. ברור שללא הפריסה העילית של חח"י, אין תקומה למיזם הזה. צריך לזכור גם שעמודי חשמל משמשים לא רק לפריסת הכבלים. גם מרכזיות מוצבות על העמודים בנקודות מרכזיות. אם היה צורך להציב מרכזיות על גבי מבנים, זה היה הרבה יותר יקר ומסובך.

אז אם העבודה מתבצעת בשטח היכן הבעיה ולמה בעלי המניות מסוכסכים? צריך לזכור שהמיזם הזה נבנה בצורה בעייתית מלכתחילה. לא סתם כל החברות שבדקו את המיזם לא התמודדו ופרשו מהמכרז. ללא סיסקו, שמעניקה את מימון הספקים, קשה לראות איך המיזם היה קם בכלל. סיסקו משתמשת בויה אירופה כזרוע ביצועית שלה מפני שהיא לא רוצה להיות בעלת מניות. מה הערך המוסף שלה? זו כבר שאלה נפרדת.

מכיוון שסיסקו היא המממנת העיקרית, אז חייבים לקנות ממנה את הציוד בבלעדיות והמחירים הם בהתאם. הכשל ממשיך במבנה הבעלות שלפיו לכל אחד מבעלי המניות יש אינטרס למכור ציוד והמיזם מתחייב לקנות ממנו את הציוד. כלומר בעלי המניות מעניקים מעין הלוואה לעצמם. מזרימים כסף ומקבלים בתמורה הזמנות. נשמע יפה, אבל בתכלס זה לא. כי ברגע שמישהו לא מקבל את ההזמנה שהחברה התחייבה להזמין, מתעורר משבר. בדיוק כמו שקרה עם פויו זובלדוביץ, הבעלים של טמרס טלקום, בעלת כבל תת ימי לקפריסין, שהייתה אמורה לקבל הזמנות לשימוש בכבל.

מה יהיה הלאה?

בפועל המיזם כלל לא צריך כבל תת ימי, לא נדרש לתקשורת בינלאומית כרגע, ומכאן והלאה הדרך הקצרה של זובלדוביץ הייתה לרוץ לבית המשפט ולהגיש תביעה נגד החברה. מה יהיה הלאה? מבנה הבעלות הקיים לא יכול להישאר, וזה די ברור. יותר מדי סוסים מושכים את העגלה הזו לכיוונים שונים. כל יום שעובר ממחיש יותר ויותר את חוסר האמון בין בעלי המניות.

הישראליים חושבים שסיסקו עושקת אותם ומציגים ראיות מכאן ועד הודעה חדשה מדוע סיסקו, שנתפסת כמממנת של המיזם קרובה כבר להחזר ההשקעה שלה, דרך הזמנת ציוד לשנים קדימה מבלי שיהיה בו צורך. הם טוענים שציוד של החברה שוכב במחסני חברת החשמל.

גם אם המיזם ינער מעליו חלק מהשותפים, עדיין מדובר בפרויקט שכרגע נראה חסר נשמה. פרויקט של ברזלים, מדהים ככל שיהיה, צריך את האנרגיה הפנימית שתהפוך אותו לפרויקט מוכר. חייבים למכור על מנת להגיע למסה קריטית של לקוחות. השאלה היא, איך מוכרים אם המיזם נבנה מלכתחילה בלי אוריינטציה למכירת שירותים?

על זה יש להוסיף את המשבר של השוק הסיטונאי ומחירי התשתית של בזק שהחלו להימכר בהנחה, במסגרת הרפורמה בשוק הקווי. רצה הגורל והרפורמה מקבילה להשקת מיזם הסיבים. אם מיזם הסיבים IBC מוכר רק תשתית ב-100 שקלים לקו של 100 מגה, ומצד שני סלקום או אקספון מוכרות 100 מגה במחיר זהה כולל ספק אינטרנט, ברור ש-IBC נמצאת בבעיה.