אנשי עסקים ויזמים ישראלים חוזרים אל התופת במלחמות

ניר ברקת

תפקיד צבאי: מ"מ בגדוד 890 של חטיבת צנחנים בשנת 1980, מבצע מוביל

באזרחות: ראש עיריית ירושלים, לשעבר מנכ"ל משותף בקרן ההון סיכון BRM

"זו היתה תקופה שבה גבול לבנון היה כמו עזה לא מזמן, שכל הזמן מחבלים חודרים ופוגעים. אז צה"ל יזם מבצעים כדי להרחיק אותם מהגבול. שיהיו בהגנה במקום בהתקפה. היינו נכנסים מידי שבוע לפעולות מבצעיות ואחד הגדולים היה מבצע מוביל באוגוסט 1980.

"זה היה מבצע משולב של מספר יחידות מיוחדות (גולני, צנחנים וסיירת מטכ"ל, י.מ). הייתה תנועה מורכבת בלילה. הלכנו רגלית, הגענו לכפר בסמוך ליעד וממש כשהיינו 150 מטר בזחילה מהמבנים, נפתחה אש בגזרה אחרת. זה חייב אותנו לנוע מאוד מהר לנקודות החיפוי. פוצצנו שני מבנים בכפר ונפגע לנו לוחם, כשאחד המבנים קרס. בדרך למבנה השלישי, חוליה שלי רצה לפוצץ אותו ושם בפתח הבית היה מחבל שהתחבא בחבית, שהיתה קבורה באדמה ולצערנו לא ראינו בחשכת הלילה.

"המ"פ שלי מוקי חטף צרור ועף לאחור. התחלתי לירות והיה לי מעצור בנשק. אז נשכבתי לתפעל את המעצור בערך שני מטרים מהמחבל, כשחומה בגובה של 30 סנטימטר מפרידה בינינו. תפעלתי את המעצור וזרקתי רימון. ראיתי שהוא נפל רחוק מדי. זרקתי רימון שני וכשראיתי שיוצא עשן מהבור, הערכתי שהרימון נפל פנימה. קמתי מהר וגם אני חטפתי כדור מהמחבל. כמו בסרטים, הרגשתי 'פטיש חמש קילו'. עפתי לאחור. הכדור פגע ביד ובריאה ולא יכולתי להמשיך להילחם. אז הגיע המג"ד, אריק קראוזמן-מורן, שהיה לימים תא"ל בצבא. המחבל כבר גנח והוא הרג את המחבל. הסתיים הקרב. העלו אותי על מסוק ופינו אותי לבית חולים רמב"ם, יחד עם עוד שני פצועים. במבצע נהרגו 3 לוחמים, אחד מהם מפקדי וחברי, מוקי קנישבך, שמאוד הערצתי. למדתי המון ממנו ומהמנהיגות שלו ועד היום אני בקשר עם אימו.

"מבחינתי זה היה אירוע מכונן. עד אז יצאנו למבצעים שהיו מוצלחים ולא היו לנו הרוגים בגדוד. אחרי שמוקי נהרג ואני נפצעתי, הבנתי שזה גם קורה, שמאבדים בני אדם. אבל אתה מבצע משימה בכל מקרה, גם אם משלמים מחירים. וחשוב גם להבין את המחירים. זה דבר שנותן פרספקטיבה עמוקה. מצד אחד אתה נעשה יותר נחוש ומצד שני יותר רגיש".

 ניר ברקת / צילום: באדיבות המרואיין ומתוך אלבומו הפרטי ואיל יצהר

קובי ריכטר

תפקיד צבאי: טייס קרב בחיל האוויר

באזרחות: יזם ביומד. הקים את מדינול, שעל הפרת הפטנט שלה קיבלה מבוסטון סיינטיפיק 750 מיליון דולר ואת מדקון (שנמכרה ב-2005 ב-104 מיליון דולר)

זיכרונות ממלחמת ששת הימים:

"בפרוץ המלחמה, הייתי טייס צעיר והשתתפתי במטס המפתיע שפתח אותה. החוויה המדהימה ביותר הייתה הזמן שחלף עד תחילת פעולת ההפצצה: מטוסים המריאו מבסיסים שונים בארץ בזמנים שונים וכיוונים שונים כדי להגיע לכניסה להפצצה באותה שנייה בירדן, סוריה ומצרים. זה היה כמו נחיל נמלים רוחש ומבנים של רביעיות מטוסים, מצטלבים זה עם זה, בלי שיש ביניהם תיאום ברדיו, אלא שאתה מסתכל ימינה ושמאלה, ובכל פעם שמבנה מצטרף, אחד עולה מעל השני. וכל הדבר הזה מתרחש בגובה מאוד נמוך ובשמים שרוחשים מבנים ושקט. זו היתה חוויה סוריאליסטית של עוצמה ונחישות לעמידה בתכנון. הייתי ברביעייה שתקפה באל עריש.

"מרגע המשיכה המתח משתחרר ואתה נכנס לרוטינה שבמשך כל ההחודשים שלפני תרגלת. במטוסי אורגאן אתה יכול לפתוח מה שנקרא אוויר דינאמי, כמו שאפשר לפתוח חלון במכונית, והוא היה פתוח. ברגע שנכנסתי לתקיפה, ושיגרתי 78 רקטות על סוללת נ"מ, העשן של הרקטות נכנס דרך הפתח ומילא את התא בעשן והייתי בטוח שנפגעתי. משכתי למעלה, הודעתי שנפגעתי ואז העשן התפזר, והבנתי מהיכן בא. סגרתי את האוויר הדינמי והמשכתי בתקיפה".

זיכרונות ממלחמת ההתשה:

"בסיום מלחמת ההתשה השתתפתי בקרב נגד 12 מיגים רוסים שהוטסו בידי טייסים רוסים. הם החליטו להטיס אותם בעצמם, מתוך סברה ש'המצרים מפסידים לנו (כלומר, לרוסים - י.מ), מטוסים במלחמת ההתשה', שהפכה לקרב יוקרה במלחמה הקרה. הרוסים החליטו שהסיבה היא רמתם הירודה של הטייסים המצרים והם 'יראו להם'.

"אנחנו ידענו שהם הולכים להגיע. כתוצאה, מטוסים שלנו התחפשו למטוסי צילום כדי למשוך את המיירטים הרוסים, והייתי אחד מאותם טייסים. הרוסים חשבו שהם גדולים, גיבורים וחזקים, אבל האמת היא שלטייסים שלהם לא היה שום ניסיון מבצעי. וכך הם הגיעו מול 8 טייסים ישראלים שיחד כבר הפילו 40 מטוסים, והקרב ממש נראה ככה.

"בתוך דקה וחצי היו 7 מיגים בוערים על האדמה. הדבר המדהים ביותר קרה כשהקשבנו להקלטות הקשר של הכוחות המצרים למטה תוך כדי הקרב. המצרים ממש חגגו את המפלה הרוסית, משום ההתנשאות שלהם כלפי המצרים".

זיכרונות ממלחמת יום כיפור:

"במלחמה הזו את כל הטיסות ביצעתי בחזית הסורית. הייתי איש שוחר שלום, אבל עדיין סקפטי לגבי ההחלטה שאנחנו לא תוקפים אלא הם תוקפים ואנו נגיב. התכוננו לתקיפה שלהם לפי סיפור המעשה בשעה שתיים, והמבנה הראשון היה אמור לפטרל החל מהשעה 13:30, ביקשתי להוביל את המבנה הזה, כדי להיווכח אם המלחמה תיפתח כמו שאומרים.

"היה שקט. ואז, בדיוק בשעה 14:00 עלה מסך אש מהארטילריה והשריון הסורי לכיוון הרמה ויישובי בעמק החולה. זה נראה כמו מופע זיקוקים ביום העצמאות. לפי מה שאני יודע, בזמן הזה הממשלה הרשתה רק להתחיל להניע צפונה טנקים שהיו בעמק דותן. ועכשיו, אני רואה מאות טנקים סורים חוצים את הגבול וטנקים שלנו מגיעים בערך לצומת מגידו, ואומר לעצמי - 'אלה ואלה נפגשים בצומת גולני'. זה הדגים את חומרת נקודת הפתיחה של המלחמה".

- מה למדת משירותך להמשך החיים?

"יש די הרבה טייסים ובוגרי יחידות מודיעין טכנולוגיות בקהל שהופך ליזמי היי-טק. אני חושב שלגבי היחידות המודיעיניות הדבר העיקרי שמביא לכך, הוא ההכשרה. אלו שטחים טכנולוגיים שיש להם יישום אזרחי.

"לגבי טייסים, הקשר פחות מובהק והסיבה, להבנתי, שרואים אותם הרבה בנוף היזמות, היא שבגלל שאנחנו לוחמים בודדים שחייבים לסמוך על עצמנו, אנחנו מייצרים ביטחון עצמי מופרז. אבל ביטחון עצמי מופרז הוא חלק ממה שצריך יזם, כי אם היה לו ביטחון עצמי מאוזן, הוא היה אומר '5% בלבד שאצליח, למה להתחיל?'.

"בנוסף, כשאני מסתכל על מיזמים שהשתתפתי בפיתוחם, אני מזהה יישומים של רעיונות וטכנולוגיות, שהשתתפתי בקידומם בצבא. לפחות לגביי, הביטוי של 'לכתת חרבות לאתים וחניתות למזמרות', אינו רק פראזה, אלא דבר ממשי".

- אתה יכול לתת דוגמאות לכך?

"לפני היות ה-GPS הדרך לנווט, הייתה מערכות ניווט מבוססות מערכת אינרציאלית, שסופרת את הכיוון והמהירות שאתה טס ולפי נקודת המוצא, מניחה איפה אתה נמצא. אלא שלנקודות כאלה יש טעות מצטברת. לכן פיזרנו בנקודות בדרך ליעדים, מתקנים פסיביים מאלומיניום שמטוס הפנטום היה יכול לראות במכ"ם ואז בדרך למטרה הרחוקה, יכול בעזרתם לאפס את מיקומו וכך גם את טעות הניווט.

"לימים, הקמתי את חברת מיקרוטק, שמפתחת סנסורים להשתלה בגוף, כדי להקליט מבחוץ פרמטרים שחשובים לטיפול רפואי. כל המערכות מהסוג הזה שפותחו הן אקטיביות ודורשות מצבר גדול כדי להפעיל את השידור שלהן החוצה. מערכות גדולות לא יכולות להיכנס למקומות מסוימים.

"לכאן העתקתי את הרעיון של מערכת פסיבית, כמו חתיכות האלומיניום הללו, שאני יכול מבחוץ לשדר אליה ולמצוא אותה והיא תענה לי בצורה שתאפשר לי להבין מה הלחץ ומהירות הזרימה סביבה. עם מערכת פסיבית כזו יכולתי לייצר סנסורים קטנים מספיק וכאלה שלא צריך לטעון".

 קובי ריכטר / צילום: באדיבות המרואיין ומתוך אלבומו הפרטי ותמר מצפי

ערן זמורה

תפקיד צבאי: לוחם בסיירת של חטיבה 7 במלחמת יום כיפור

באזרחות: מנכ"ל משותף בהוצאת הספרים כנרת זמורה ביתן דביר

"היינו שנה וחודשיים בצבא, לקראת סיום קורס מפקדי סיור. השמועות שיש מלחמה תפסו אותנו באימון בדרום. ביום שישי הודיעו שאנו עולים לגולן ועלינו ביום שבו החלה הלחימה. בימים הראשונים היו לנו משימות סיוע לחטיבה 7 בצפון הרמה, כך שלא הרגשנו ממש את הקרבות, שעיקרם היו בגזרה הדרומית של הגולן.

"ביום הרביעי, המכריע של קרבות הבלימה, תוך כדי הקרב המפורסם בעמק הבכא, התקבלה הודעה ששני גדודי קומנדו סורי נחתו בבוקעאתא, נתקלו בגדוד של גולני וזקוקים שם לעזרה. המח"ט נתן פקודה לנוע לשם. היינו 8 נגמ"שים שנעו בטור, כאשר 2 נגמ"שים נוספים נשארו כשומרי מח"ט. "חצינו את הכפר בדריכות רבה. ברגע שעברנו את הבתים האחרונים, ראינו חיילים של גולני פצועים, מנהלים קרב בשטח פתוח עם לוחמי קומנדו סורי. הנגמ"שים התפרסו והתחילו לנסוע קדימה כשאנחנו יורים. נגמ"ש שדוהר עם מקלע כבד, 2 מאגים של הלוחמים מאחור ועוד 3 לוחמים עם הנשקים האישיים, זה ממש ארגז אש שנע במהירות. שטפנו את השטח, וההערכות הן שהרגנו כ-70-100 סורים. בקרב הזה נפגע לנו נגמ"ש אחד מ-RPG ונהרג אחד הקצינים בתא הלחימה.

"בקרב הזה אני זוכר את הנגמ"ש שלנו שועט וחייל סורי ענק מתרומם אלינו בטווח קצר מאוד עם הבזוקה ונעמד ממול באומץ. הוא הצליח לירות את הבזוקה ולמזלנו פגע רק במנשא ואז הנהג שלנו עלה עליו עם הנגמ"ש והוא נהרג.

"עם סיום הקרב, העמסנו פצועים מגולני לנגמ"שים. תוך כדי תנועה של 8 הנגמ"שים, מהשטח נורות עלינו 2-3 פצצות RPG, לא פוגעות אלא חולפות מעלינו. המ"פ נותן הוראה לנגמ"שים עם הפצועים, ואני ביניהם, להמשיך לנקודת איסוף נפגעים ומבקש אישור לטפל ב-RPG עם יתר הכוח.

"השטח כולו טרסות ותעלות, שם כבר התנועה מאוד איטית. הנגמ"שים נכנסים ומתברר שהיה שם קומנדו סורי פרוס היטב בתעלות במארב מסודר. המ"פ נהרג וכך גם מספר לוחמים. הנגמ"ש שברתק נכנס לעזור וגם נפגע. אנחנו שקרובים לשם, שומעים את קריאות המצוקה של החברים, ומהר מורידים את הפצועים ו'טסים' לשטח הקרב. כשאנו מתקרבים, אנחנו רואים עשן ואש של נגמ"שים בוערים ושומעים חברים שנמצאים שם. אנחנו מקבלים הוראות להיכנס. אני, מאגיסט ימין, יורה כמו משוגע, כאשר סורים רצים מכל הצדדים בתעלות.

"תוך כדי התנועה המ"מ שלנו, אפרים בדר, חוטף כדור בראש ונופל. אני עוזב את המאג וניגש אליו. אני מחזיק את ראשו ומדבר אליו, מנסה לתת לו מים בפלנלית על השפתיים ומרגיש לא נעים, כי אני לא יודע כיצד לטפל בו. אני בעיקר מדבר אליו, אומר שהכל יהיה בסדר. אנו מחלצים לאחור כדי לפנות אותו לפינוי במסוק, אבל הוא מת מפצעיו בהמשך.

"שני נגמ"שים שהיו שומרי מח"ט, שמעו כמונו את הקריאות ויצאו לשטח, המפקד של אחד מהם היה אורי מור יוסף, מהקצינים המצטיינים שהכרתי, אחיו של שלמה מור יוסף (מנכ"ל המוסד לביטוח לאומי - י.מ). שניהם גם נפגעים ומפקדיהם נהרגים. אין נגמ"ש שלא נפגע בקרב הזה. בנגמ"ש אחד כל הלוחמים נהרגו. מתוך 50-60 לוחמי הסיירת, נהרגו שם 24 ועוד 15-20 נפצעו. כמעט כל הקצינים נפלו.

"אלו היו שני קרבות מאוד שונים. מהראשון יצאנו עם הרבה גאווה ומהשני עם הרבה כאב. יכול להיות שאם לא כולם היו נכנסים, היו פחות נפגעים, אבל כשאתה שומע את הקריאות לעזרה מהחברים, אתה רץ להציל אותם.

"באזור של ריכוז הפצועים, אנחנו, הלוחמים שנותרו ללא פגע, יושבים בחורשה שרויים בעצבות אדירה. מנסים להבין את גודל הפגיעה. איבדנו הרבה חברים, חברים טובים. שנה וחודשיים היינו יום יום ביחד באימונים. צוותים מגובשים.

"באותו יום חטיבה 7 בלמה את ההתקפה הסורית ולמחרת התחילה הפריצה לסוריה. אנחנו לוקחים ג'יפ משטרה נטוש ומעמיסים עוד 11-12 גופות של חברים משדה הקרב של אתמול. אחד ממנו לוקח אותם עד בית החולים בצפת. זה היה קטע קשה. הרי אין מי שיעשה את זה. כי הצבא רץ קדימה.

"המ"פ הקודם שלנו, יוסי מלמד, מצרף אותנו. אנחנו ממשיכים בתוך סוריה עוד חודשיים, כמעט שלושה. כשלבסוף צה"ל נסוג, אנו נמצאים עוד תקופה ארוכה בחרמון. ואז, כשיוצאים הביתה, אנחנו מגייסים את אבא שלי (אהד זמורה, שיחד עם אשר ביתן ועודד מודן, הקימו שנה קודם את הוצאת זמורה ביתן מודן - י.מ), להוציא ספר על הסיירת, 'נערים בסיירת', ולבקר את המשפחות השכולות.

"עד היום יש לסיירת אנדרטה ברמת הגולן ליד קיבוץ אל-רום. במשך כל השנים שחלפו, אנחנו פוקדים את האנדרטה עם המשפחות. לאחרונה, בעזרת תרומה של חבר, איש העסקים נתן חברוני (קצין שלא היה חלק מהסיירת, אבל השתתף בקרב הראשון), בנינו חדר זיכרון יפה ועוד חדר ניווטים משוכלל.

"המחשבה בחדר שבנינו, היא לשמור על זיכרון הנופלים. כשאתה חי עם אנשים שנה וחודשיים, החיבור אדיר. אני זוכר שהגעתי עם הנגמ"ש לאחר הקרב השני, וראיתי את אחד מחבריי הקרובים על אלונקה. הוא נפגע מ-RPG שעבר לו קרוב לפנים, ופניו נשרפו. הוא אומר לי שאינו רואה דבר, ואני אומר לו שיהיה בסדר. הייתי משוכנע שיתעוור, ובפעם הראשונה והאחרונה בחיי בכיתי כמו ילד".

 ערן זמורה / צילום: באדיבות המרואיין ומתוך אלבומו הפרטי ותמר מצפי

מתי קרפ

תפקיד צבאי: טייס במלחמת יום כיפור

באזרחות: מייסד קרן קונקורד, מאבות ההון סיכון בישראל

"כשפרצה המלחמה, הייתי בן 24, סטודנט בטכניון ומילואימניק צעיר בטייסת 102. הייתי ברביעייה שתקפה מצבור כוחות ענק צפונית לעיר סואץ - שתי ארמיות מצריות שחצו את התעלה. כשהגיע הרגע, תקפתי מה שתקפתי ואחרי זה הנמכתי בתמרונים חזקים כדי להימלט מהטילים, אבל בגובה נמוך חטפתי טיל בזנב המטוס.

"ההגאים נתקעו. ראיתי שאין לי שליטה במטוס והוא צלל והתגלגל ימינה. פלטתי את עצמי ונטשתי. על הקרקע ראיתי טנק מתקרב. מיד ניתקתי עצמי מכיסא המפלט וברחתי, עד שהטנק איבד אותי. בנטישה הברכיים שלי התפרקו מהמהירות. זו היתה פציעה נפוצה אצל טייסי סקייהוק, שנטשו במהירות גבוהה. את יד ימין יכולתי ליישר רק עד 45 מעלות. ניסיתי להפעיל מכשיר קשר כדי להזעיק עזרה וראיתי שאינו פועל. מצב נואש.

"התרחקתי ממה שנראה כקו החזית, והתחלתי ללכת. כדי להפיג את תשומת לבי מהכאבים, היה לי טרנזיסטור, אז שמתי את האוזנייה ושמעתי תחנות ערביות עם שירי מלחמה, אבל בסוף מצאתי תחנה עם קונצרט מאוד יפה לכינור. אם לא היה כל-כך נורא, זה היה יפה - הליכה בליל מלא כוכבים עם מוזיקה כזו. אחרי 5.5 שעות הליכה הגעתי לכוחות שלנו. הייתי הטייס היחיד במלחמה שנטש וחילץ את עצמו.

"הארתי את עצמי בפנס וצעקתי 'אני טייס, אני טייס', ואז הבינו שאני משלהם. כשפינו אותי, פתאום כבר לא יכולתי להזיז את הרגליים. לקחו אותי במסוק לארץ. הרצועות ברגליים נקרעו. חיברו אותן בניתוח והייתי מאושפז 8 חודשים ורק אז התחלתי שוב לקבל תנועה ברגליי".

- איך החוויה הזו השפיעה עליך?

"למדתי שיש לנו כוחות שאנו לא מודעים אליהם, הרבה מעבר למה שאנו חושבים שאפשר, וכשצריך אפשר לגייס אותם. דבר שני, זה נתן לי הרבה ביטחון ביכולות שלי, שאם צריך, אוכל לעשות כל דבר.

"שכבתי בבית חולים ואמרתי לעצמי, שאם עוד אזכה ללכת על רגליי, כבר לא אתרגז משטויות ואתייחס להכל בצורה סטואית, אבל למרבה הצער, זה עובר אחרי מספר חודשים. חוזרים לאבד פרופורציות".

 מתי קרפ / צילום: באדיבות המרואיין ומתוך אלבומו הפרטי ורוני שיצר

אלדד תמיר

תפקיד צבאי: קצין שיריון במלחמת לבנון הראשונה

באזרחות: מייסד, מנכ"ל ובעלים של בית ההשקעות תמיר פישמן

"ב-1982 סיימתי קורס קציני שריון והשלמה חילית והגעתי לפלוגה מבצעית ברמת הגולן וממש מספר ימים אחרי זה החלה המלחמה. במסגרת חטיבה 500, נלחמנו בגזרה המרכזית. בהתחלה זו נסיעה בנוף המשכר של לבנון, אבל ההמשך שונה מאוד. נלחמנו קצת במחבלים, אבל אז הגענו לעימות עם הקומנדו הסורי. עברתי קרבות קשים בעין זחלתא, במארב שהקומנדו הסורי עשה לכל החטיבה. שם נתקלנו בלחימה אמיתית.

"התחושה היא קודם של הלם. אתה מגיע כילד בסך הכול ומוצא את עצמך מהר מאוד, בטח כמפקד, עם אחריות, ועם הבנה של הדבר המטורף הזה שנקרא מלחמה - פצועים, הרוגים, חילוץ, הפגזות ארטילריות, ירי טנקים בטנקים, מסוקי קרב.

"זה יותר מפחד. זו התמודדות מול המוות, שאתה רואה בכל רגע. גם שלך, גם של האויב. הייתי בטנק הראשון שהגיע לכביש ביירות דמשק מהצד המזרחי, וגם שם נתקלנו בלא מעט קרבות. בשלב הזה אתה מתחיל להבין שחברים נפצעים ונהרגים מסביבך. מחליפים אנשים וממשיכים הלאה. אתה מבצע משימות כי אין אפשרות אחרת, ואתה מדחיק את החוויות.

"כשבאשיר ג'ומייל נרצח, הובלתי את בית ספר למ"כים של גולני לביירות. זו היתה לוחמה קשה - בשטח בנוי. שם גם איבדנו טנק ונהרגו חיילים. באותה הזדמנות אתה מגלה את הצדדים ההזויים של המלחמה. למשל, יצאתי לחופשה לתל-אביב ופתאום ראיתי איך בחוץ החיים ממשיכים".

תמיר מרגיש שהמלחמה ההיא השפיעה רבות על המשך חייו. לדבריו, "כל מי שעובר חוויה כזו, חייו משתנים לתמיד. בזמנו גם פחות התייחסו לזה, אבל אנשים סוחבים איתם עד היום תחושות, משקעים והשפעות אחרות. זה הופך אותך במידה מסוימת לאדם מאוד בוגר בגיל צעיר. זה מראה לך את כל נושא המלחמה בעיניים מציאותיות. זה הופך אותך להרבה יותר חזק בתחומים מסוימים וחלש באחרים".

 אלדד תמיר / צילום: באדיבות המרואיין ומתוך אלבומו הפרטי ואיל יצהר