דאגה לטבע או מנוף פוליטי? החלו לטפל בשטחים הפתוחים

למעלה מ-85% מהשטחים הפתוחים בארץ מצויים בשטחן של 54 המועצות האזוריות השונות, שבהן חיים פחות מ-10% מהאוכלוסייה. מדובר בשטחים חקלאיים, יערות, נחלים, חופי ים, שמורות טבע וגנים, שאף שהם נכללים בשטחי השיפוט של המושבים והקיבוצים, הם נמצאים מחוץ להישג ידן של המועצות.

חלקם מנוהלים על ידי גופים חיצוניים כמו קק"ל, רשות שמורות הטבע והגנים ואגודות חקלאיות שונות, וחלקם האחר פשוט נזנח ואיש (או מועצה) אינו דואג לטפל בו, לא כל שכן לפתח אותו. השטחים הפרוצים בצפון הארץ ובדרומה מזמינים אליהם פולשים בלתי חוקיים, ואילו השטחים במרכז הארץ עומדים בפני סכנה אחרת וגדולה לא פחות, עת לחצי הסיפוח והבינוי שמופעלים עליהם מצד הרשויות המקומיות הסמוכות, הולכים ומתעצמים.

כעת מבקשים משרדי הממשלה השונים בשיתוף המועצות וגופים ציבוריים נוספים לעודד את השתתפותן של המועצות האזוריות בניהול ובתכנון של אותם שטחים פתוחים. בשבוע שעבר השיק מרכז המועצות האזוריות את "המדריך לתכנון וניהול השטחים הפתוחים למועצות האזוריות", פרי עבודה משותפת של המרכז עם משרדי הפנים, הרווחה, החקלאות והגנת הסביבה, קק"ל, רשות הטבע והגנים ועוד.

היוזמה בת 89 העמודים נועדה, בלשון המדריך, "לצמצם את האיומים על השטחים הפתוחים", ומדגישה כי "הערכים והתועלות השטחים הפתוחים, כמו גם לחצי פיתוח ההולכים וגוברים, הביאו לצורך בפיתוח אסטרטגיה תכנונית זהירה ורציונאלית של השטחים הפתוחים".

בין אם כוונת המנסחים - מתכננים, כלכלנים ויועצים ארגוניים, אקולוגיים וחקלאיים - היא לפזילת הרשויות המקומיות אל עבר אותם שטחים שיאפשרו להן להתרחב, ובין אם מדובר בדאגה אמיתית למשאבי הקרקע ההולכים ומתכלים, הרי שהמדריך מציע לראשי המועצות כלים ממשיים ומעשיים להתמודדות עם האתגר החדש.

בין היתר קורא המדריך לראשי המועצות לנקוט מדיניות של "חקלאות תומכת סביבה". עמיר ריטוב, ראש המועצה האזורית לב השרון ויו"ר הוועדה לתכנון במרכז המועצות האזוריות, מסביר: "בארץ התמכרנו למשטר הריסוסים, שיוצרים קיטוע גנטי שמונע מבעלי חיים והצומח להתפשט, ולמעשה מכחיד אותם. יצירת מסדרונות אקולוגיים מלאכותיים היא דוגמא לדרך שבה נוכל, כראשי מועצות, לקחת אחריות על השטחים הפתוחים, וגם לשמור עליהם.

"למשל, לדאוג שהפרדסן הפועל על גדת הנחל יזרע פרחי בר בארבע השורות הראשונות. בכך אתה מייצר מסדרון אקולוגי, ומי שנהנה מכך זה לא רק תושבי המועצה, אלא גם תושבי הערים שזקוקים לשטחים האלה בקרבת המרחב העירוני, לא פחות מתושבי המועצה".

מלבד חקלאות תומכת סביבה, המדריך כולל עוד שלושה תחומי פעולה ליישום לתכנון וניהול השטחים הפתוחים: אשכול סביבה וקיימות, המתייחס לקידום שמירה על ערכי טבע, נוף, אקולוגיה ואיכות החיים של התושבים; אשכול תיירות פנאי ונופש, שתכליתו לקדם פיתוח תשתית תיירותית בשטחים הפתוחים; ואשכול חברה וקהילה, הכולל מגוון כלים חינוכיים והסברתיים למיתוג השטחים הפתוחים והעלאת המודעות לשמירתם. אשכול הקיימות, למשל, כולל ניטור ובקרה של תהליכים במרחב החקלאי, כמו גם ניתוב מטיילים באזורים עמוסי מבקרים או אומדן יעילות ושימוש בשבילי אופניים.

ריטוב מציין כי "הרעיון הוא לקחת אחריות מוניציפלית על השטחים הפתוחים שבתחום המשבצת, ולכוון את מה שקורה שם בשיתוף פעולה עם המועצות השכנות ועם הרשויות המקומיות".

בפרויקט פיילוט שנערך במועצה האזורית שבניהולו של ריטוב, הוקמה לאחרונה בריכת חורף אקולוגית, המושכת מבקרים רבים הנהנים מהמגוון הביולוגי במקום. לדברי ריטוב, עלות תחזוקת הבריכה מגיעה לעשרות אלפי שקלים בשנה, אולם למרות זאת פיתוח השטחים הללו משתלם עבור המועצה.

"אני לא מתכוון להיכנס בנעלי רשות הטבע והגנים או לעבד את אדמות החקלאים", הוא מבהיר, "אבל אם היום כראש מועצה של 18 יישובים שיושבים על 60 אלף דונם, אני מחויב לתת שירותי חינוך, תברואה וחינוך בשטח הבנוי בלבד - 200 דונם - אז אני רוצה להתמחות גם בניהול השטחים הפתוחים".

שאיפות טריטוריאליות?

המועצות האזוריות הן גופים בעלי אינטרסים מרובים וכוח לא מועט, ואפשר בהחלט שהמניע ליוזמה החדשה, מעבר לכוונות הטובות לשמור על הטבע, הוא שאיפתם של ראשי המועצות להגדיל את כוחם הפוליטי באמצעות הרחבת סמכויותיהם, ואולי גם להקשות על סיפוח שטחים לערים הקרובות.

ריטוב דוחה מכל וכל את הטענות האלה: "אנחנו צריכים לנהל ולפקח על השטחים האלה מכוח תפקידנו. הבעיה נוצרת כשוועדת גבולות במשרד הפנים מחליטה על התרחבות של עיר לכיוון השטחים החקלאיים של המושב הסמוך לה. אני טוען שבמקום להעביר לעיר את השטח כדי לאפשר לה להתרחב בעתיד, קודם צריך להיות תכנון. עד שזה לא ייעשה, השטח צריך להישאר אצלי כשטח חקלאי".

לדברי ריטוב, יישום היוזמה מצופה להביא, בין השאר, לקידום התיירות הכפרית ולהידוק הקשר בין השטחים המנוהלים על ידי הגופים החיצוניים לבין יישובי המועצה עצמם: "אם יש שמורת טבע בשטח המועצה, בואו ננצל את זה כך שהמבקרים יעברו גם במרחב הפתוח של המועצה, יאספו ביצים בלולים ויחלבו עזים".

שמוליק ריפמן, יו"ר מרכז המועצות האזוריות וראש מועצה אזורית רמת נגב, ש-2 מיליון דונם משטחה הם שטחי אש ושמורות טבע, אמר ל"גלובס" כי "התוכנית נועדה, בין השאר, להסדיר את שאלת האחראי לפינוי ערימת אשפה בשטח פתוח. עד היום לא היה מורה דרך במה שקשור לפיתוח השטחים האלה. מהיום נתחיל לחשוב איך אנחנו עושים את זה נכון, תוך שיתוף הקהילה בהחלטות".

וכשמדובר בנגב, למותר לציין כי גם השיקולים הלאומיים והאידיאולוגיים לא נעלמו מעיני קברניטי היוזמה החדשה, ושיחקו תפקיד מפתח בהוצאתה לפועל: "כבר ראינו בשטחים שסביב באר שבע, מה קורה כשלא מטפלים בהם ומי נכנס לשם. אם לא נדע לטפל בזה, בתוך 30 שנה נהיה בבעיה גדולה". עם זאת, ריפמן הדגיש, כי "היוזמה לא נועדה לקחת בעלות על השטחים, אלא לקחת עליהם אחריות. לא מדובר כאן בנכסים שיניבו לנו ארנונה, אלא במניע אידיאולוגי וציבורי אמיתי".

"אלה שטחים שאין להם אמא ואבא ואנשים באים לגנוב אדמה"

כדי להבין את משמעות השאלה בדבר האחריות על השטחים הפתוחים, די להסתכל בנתונים היבשים: במועצה אזורית יואב הסמוכה לקריית גת חיים 8.6 אלף תושבים, שבנוסף לתשתיות הציבוריות ומבני התעשייה יושבים על אחוז אחד מתוך שטח כולל של 230 אלף דונם.

זאת, בעוד ש-300 אלף תושבי תל אביב חיים על שטח מוניציפאלי כולל של 50 אלף דונם בלבד. "ברור שבמשאבים הקיימים היום, אי אפשר לנהל את השטחים האלה, שהיום אין להם אמא ואבא ובמקרים רבים הפכו למחפרות שאנשים באים אליהן לגנוב אדמה", אומר אוריאל בן חיים, רכז תחום חקלאות, קיימות וסביבה במרכז המועצות האזוריות. "פעם הנושא החקלאי עמד במרכז ההוויה של המועצות האזוריות. אבל עם השינוי הדמוגרפי, אנחנו שילשנו וריבענו את כמות התושבים מבלי להתרחב בהתאם מבחינת שטח, הפכנו להיות עסוקים בקהילות ובמגורים ונטשנו את הדאגה למרחב החקלאי".

בן חיים מזכיר כי "למעלה מ-90% מאוכלוסיית ישראל חיה בערים, והשטחים הפתוחים הם צורך בשבילה, פיזי ותרבותי. אנחנו רוצים להנגיש אותם לכלל האוכלוסייה, שהורים ירגישו בנוח להגיע לשם עם הילד ולהראות לו שעגבנייה גדלה על הקרקע ולא על עץ".