ילדים זה שמחה, אבל

בשנה שחלפה מיום עצמאות שעבר ועד יום העצמאות האחרון נולדו בישראל 176 אלף תינוקות (דיווח של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשבוע שעבר). לא מדובר בשינוי מגמה, אבל הנתון הזה מהמם אותנו בכל שנה מחדש. הוא בוודאי מספיק דרמטי כדי שנתעכב עליו עוד טיפה.

לפי מדד הסטטיסטיקה היבש, מדובר על 21 תינוקות לכל אלף תושבים. שום מדינה מערבית בכלל לא מתקרבת למספרים הללו (מרבית המדינות הנחשלות, בעיקר ביבשת אפריקה, עוברות אותנו בקלות).

בארה"ב, מדינה שעוד רואים בה פה ושם עגלות עם ילדים, היחס עומד על 13 ילדים לאלף תושבים. בסינגפור, מדינה שאנחנו כל כך אוהבים להשוות את עצמנו אליה, היחס עומד על 9 תינוקות לכל אלף איש, וכך גם בגרמניה, ברומניה או בספרד. ביפן נולדים 8 תינוקות לאלף איש.

כמה שלא נערוך השוואות פופולאריות בין ישראל לבין העולם הגדול, כמה שלא נתלונן על יוקר הדיור ועל הצפיפות בכיתות בהשוואה למדינות אחרות, בסוף חייבים לצטט את ההבדל הבסיסי הזה. אולי המקור הכי בסיסי להבדלים האחרים.

להבין שאנחנו לא כמו כולם, ושיש לזה גם השלכות נדל"ניות עצומות (מלבד כמובן המשמעויות החברתיות והכלכליות).

כך למשל, יותר ילדים פירושו של דבר יותר משפחות שכבר לא ניידות וחופשיות כמו פעם למעבר דירה (או החלפת מקום עבודה), אחרי שהילדים התרגלו סוף סוף לבית ספר או לגן; יותר ילדים פירושו של דבר ביקוש לדירות יותר גדולות ויקרות; יותר ילדים פירושו של דבר מרחב ציבורי שונה ויקר מזה של מדינות אחרות - שכולל בין היתר הרבה יותר נדנדנות ומבני ציבור; יותר ילדים פירושו של דבר יותר מבוגרים דואגים ולחוצים לגור בדירה משלהם.

רק שבפועל, מדינה שהתרגשה לפני 20 שנה (בצדק כמובן) מהגעתם של מיליון עולים בפרק זמן קצר, עדיין לא הפנימה שבשש שנים נולדים כאן מיליון תינוקות.

אבל הפוליטיקאים שלנו, שכבר חצי שנה לפחות לא ממש עובדים ולא מקבלים שום החלטות (מלבד המאמץ להיבחר), שמשוכנעים שהזמן עצר מלכת ומחכה עד שיבחרו שרים חדשים ויגובשו רפורמות חדשות, לא מפנימים שבזמן שחלף בין נפילת הממשלה ועד שזו החדשה תקום נולדו פה כמאה אלף תינוקות.