עניי העיר הגדולה

כשמחירי הדירות בבאר שבע עולים, הכל מוחאים כף לרובי דנילוביץ', ראש העיר הצעיר והמבטיח; עליית מחיר הדירות בחולון היא גאוות תושביה; וראש עיריית נתניה, מרים פיארברג, מתפארת באוזני כל מי שמסכים להקשיב בהתייקרות הנדל"ן בעירה, ונערצת בזכות מסחר ומשרדים של חברות גדולות שמשכה לתוכה. גם נסיקת הנדל"ן בניו-יורק, בזמן מייקל בלומברג, נחשבת להישג כביר, עד שגלגלה לפתחו הצעה מלונדון, לבוא ולהיות בה ראש עיר.

רק בתל אביב, נעבעך, תוספת שטחי מסחר ומשרדים הם "עושק", ועליית מחירי הדיור היא "כישלון". אצבע מאשימה מוקיעה את רון חולדאי, ראש העיר, וידיים חמדניות נשלחות לקופת העיר התופחת מארנונה ומיסי יזמים.

מחיר הדירה עלה פי עשרה

אין ספק, רון חולדאי כראש עיר, תרם תרומה נכבדה להתייקרות הדיור בתל אביב. כתושבת יפו, אני מכירה את הנושא מקרוב. יום-יום, אני נחשפת למה שחולדאי "מעולל" לשכונה המוזנחת שבה עברתי לגור לפני שמונה שנים. כשעברתי, הביטו בי חבריי בפליאה מהולה ברחמים, "מה יש לך לחפש שם?", "נו, באמת - אין לי כסף והדירה זולה, מה אתם רוצים?".

מאז, החליפו פה תשתיות ביוב ומים, סללו מחדש כבישים, ריצפו את השדרה המרכזית, את חוטי החשמל קברו, והתקינו עמודי תאורה רבים. אחר כך חידשו את הנמל, הרחיבו כמה מדרכות, שפכו כסף בשוק הפשפשים והוא נהפך לאזור נחשק לבילוי ולקניות.

וכך אני צופה בעיניי כלות בהשקעת העירייה במרחב הציבורי שסביבי, שממנה נהנים קודם כל הדיירים והמבנים שמסביב. ברור שיותר נעים לחיות כך, אבל גם מוסיף ערך לבית, וכולנו אוהבים שמחיר הנכס שבבעלותנו עולה. זה גם מה שקרה ליפו, שבה התייקרו הנכסים פי שניים ושלושה, בתוך פחות מ-10 שנים.

איך להוריד מחירים, בקלות

אפשר, כמובן, לעצור הכול.

לבקש מהעירייה שתסגור את המכללה החדשה, שהביאה ליפו סטודנטים; לא לנקות את הגנים, ולהימנע מלתחזק את מתקני השעשועים. אפשר להמשיך הלאה: להפסיק את שיפוץ הטיילת, לאסוף את כסאות הנוח שפוזרו בכיכרות ולסגור את ספריות הרחוב שאפשר לשאול מהן בחינם ספרים; לא לתקן ספסלים ולא לנקות את השדרות, אפשר גם לסגור את הסינמטק, ולכבות את התאורה בפארק הירקון שמאפשרת לבלות בו עד אחרי חצות.

אם זה יקרה, המחירים בתל אביב יירדו, בקלות. וביפו שלי זה יקרה מהר מאוד, מיד כשייעצר זרם ההשקעות שהגיע אליה בשנים האחרונות.

מי משלם את השיפוצים בתל כביר

זה פשוט: אין סיכוי שהארנונה שמשלמים היפואים תממן את התאורה והשקיית הדשא בפארק עג'מי הגדול. את אלה מממנת, למשל, הארנונה מהחנויות ב"שרונה" ומהמשרדים במגדל המילניום. גם אי אפשר להוסיף תאורה ולסדר את הדרכים והחצרות בשכונת תל כביר בארנונה של תושביה, לשם כך צריך כסף שניטל כמיסי השבחה ממיזמי בנייה באזור.

בארנונה של העסקים ב"מתחם התחנה" מממנים את שעות התגבור של בתי הספר בשכונות הדרום ומזרח תל אביב, וזו הדרך לסדר בהן תוספת לשירותי הרווחה. היטלי ההשבחה מהמלונות הנבנים ביפו תרמו להקמת פארק החורשות, והם גם מקור לסבסוד מיזם תל אופן הכורע מביקוש, אשר שינה לחלוטין את פני התחבורה בחוצות.

כהן הצדק של ירוחם ואופקים

אם ייקחו את הכסף שהצטבר בתל אביב ויעבירו אותו לעיירות בדרום, הראשונים להיפגע יהיו אני ותושבי שכונות עניות שכמותי. ביפו גרים 30 אלף איש, שהגינה היחידה שלהם היא הפארק, המורה הפרטי הוא שעות התגבור של העירייה, חוגי הכושר הם המתקנים שהוצבו ברחובות, ואם אין כסף למכונית - יש אופניים ציבוריים כמעט בחינם.

30 אלף תושבי יפו זה שלוש פעמים ירוחם. עם תושבי "התקווה", תל כביר וקריית שלום, הגענו ליותר מנתיבות ומאופקים, לפני שהוספנו את עשרות אלפי המסתננים בשכונת נווה שאנן. כן, תל אביב מתמודדת עם כמות עניים בקנה מידה ממשלתי. מי כהן הצדק שייקח מהם ויעביר לעניים אחרים?

אסור להזניח את עניי ירוחם, וברור שצריך לדאוג לעניי שלומי, קרית שמונה, שדרות ונתיבות. אבל יותר קל וזול לעזור לעניים בחיפה, באר שבע ותל אביב, מאשר בתוך ערים קטנות ומבודדות. הוכחה מובהקת היא נהירת עניים בכל עולם לערים הגדולות בארצם.

מה מביא גורמים בישראל ללטוש עיניים לקופת תל אביב הדשנה, המפרנסת את כל תושביה? אולי זו פשוט קנאה.