תעלומת הנישואים היציבים של המיליארדרים

כדי להיות מיליארדר, התנאי הראשון הוא הפרעת אישיות. זה מה שתמיד הנחתי, בהתבסס על הניסיון האישי שלי שהצטבר כשראיינתי כמה מהם. כעת יש לי גם משתפת פעולה שיודעת על מה היא מדברת. ג'סטין מאסק הייתה נשואה שמונה שנים לגבר שמאחורי פייפאל, ספייס אקס וטסלה מוטורס, והיא קיבלה על עצמה את המשימה של לחלוק עם העולם את ההשקפה שלה, שאלו שמגיעים לגדולה הם בעיקר "פריקים ולא-יוצלחים".

הדברים שהיא השמיעה באו בתגובה לשאלה רצינית שהוצגה לאחרונה באתר Quora: איך אפשר להיות גדול כמו ביל גייטס, סטיב ג'ובס, אלון מאסק או סר ריצ'רד ברנסון. התשובה הקצרה, היא כתבה, היא שאי אפשר.

התשובה הארוכה יותר היא אחד ההסברים המוצלחים ביותר שקראתי מעודי של הצלחה. לפי גברת מאסק לשעבר, הצלחה מגיעה בשני סוגים: הצלחה רגילה - כמו עבודה קשה, כישרון וכו' - והצלחה קיצונית - כזו שהגרוש שלה, אלון מאסק, נהנה ממנה. היא ממליצה על הסוג הנורמלי. הגרסה הקיצונית זמינה רק לאלו שנולדו כך. "הם דיסלקטיים או אוטיסטים, בעלי הפרעת קשב וריכוז, מתנהלים כיתד מרובעת בתוך חור עגול, אלו שמשגעים בני אדם, שנגררים לוויכוחים, מטלטלים את הסירה".

הם מוצאים משהו גדול יותר מעצמם כדי שתהיה להם אובססיה, ועובדים קשה בצורה בלתי רגילה, היא מסבירה. זו הדרך שלהם להתמודד עם מצבם.

כך, באבחת מקלדת, גברת מאסק הרסה את כל תעשיית הייעוץ לעזרה עצמית. מנקודת מבט כזאת אין כל טעם בלמידה ומחקר של הצלחה קיצונית. אם אתה לא נולד כך, לעולם לא תשיג אותה. ממילא גם לא תרצה אותה.

אבל המיליארדרים הללו נשארו מרתקים מבחינה זואולוגית, בייחוד במונחים של איך הם מנהלים את חייהם הפרטיים. ההשקפה של גברת מאסק בנושא הזה קודרת למדי. הצלחה קיצונית, היא אומרת, באה ביחד עם "דרמה בחיי המשפחה, בעיות עם האחרים שהמצליח אינו מבחין בהן, לילות קודרים של הנשמה, מעט שינה, אם בכלל".

במילים אחרות, מיליארדרים הם בני זוג איומים לנישואים. בדיוק מה שאני חשבתי.

אלון מאסק עצמו נשמע כמו הימור גרוע במיוחד על נישואים: זמן קצר אחרי גירושיו מג'סטין הוא התחתן עם שחקנית, התגרש ממנה והתחתן איתה שוב ברצף מהיר. כעת הוא בעיצומו של תהליך גירושים נוסף.

אבל בדיוק כאשר החמאתי לעצמי על שנמנעתי מנישואים עם מיליארדר, התחלתי לחשוב על השמות האחרים שהופיעו באותה רשימה של השאלה ב- Quora - ביל, ריצ'רד וסטיב. הדבר המרשים אצלם הוא לא שהם החליפו נשים כמו גרביים, אלא שהם בעיקר מצאו אישה אחת ונשארו איתה.

ביל גייטס, שהתחתן עם מלינדה לפני 21 שנה, נראה כמי שמצוי בנישואים כה סולידיים, שאם הייתי שומעת ששניהם נפרדים, הייתי מרגישה אכזבה כאילו העולם הוא מקום פחות אמין. ריצ'רד ברנסון, אחרי נישואים של עלומים בשנות ה-20 לחייו, נשוי עדיין לרעייתו השנייה זה 25 שנה. סטיב ג'ובס נשאר נאמן לאותה אישה 20 שנה, עד מותו.

אם עוברים על רשימת המיליארדרים של "פורבס", מקבלים דפוס התנהגות מוזר. יותר מ-40% מהנישואים באוכלוסייה הכללית מסתיימים בגירושים, אבל מבין המצליחים מאוד, שהיינו אולי מצפים מהם להיות לא יוצלחים גדולים בזוגיות, מתרחשת התופעה ההפוכה.

קרלוס סלים המקסיקני, מספר 2 ברשימת "פורבס" אחרי גייטס, היה נשוי לאותה אישה במשך 32 שנה, עד מותה ב-1999. וורן באפט, מקום אחד אחרי סלים ברשימה, נשאר נשוי לאשתו הראשונה 52 שנים (אם כי חלק מהזמן הזה הוא חי עם מלצרית קוקטיילים שאיתה הוא התחתן עם מות אשתו).

בהמשך הרשימה יש רק בודדים שהפגינו הפרעות קשב וריכוז בגישתם לנישואים: ללארי אליסון היו ארבע נשים ולרונלד פרלמן היו חמש. הם היוצאים מהכלל - יותר מיליארדרים נשארים עם האישה הראשונה שלהם. זה אולי עדיין לא הישג גדול למארק צוקרברג שהחליף נדרים עם אשתו ב-2012, אך ג'ף בזוס ומייקל דל נשואים כל אחד מעל 20 שנה, אריק שמידט נשוי מעל 30 שנה, ריי דליו (ברידג'ווטר) כמעט 40 שנה ופיל נייט מנייק מתקרב לחתונת הזהב שלו (50 שנה).

איך יכלה להתרחש יציבות כזו? המיליארדרים הללו חיו כולם במלתעות אובססיה לעבודתם שהייתה אמורה להרוס את כל מערכות היחסים שלהם, ולכולם יש די והותר כסף כדי למשוך נשים מדהימות חדשות - ולשלם פיצויים לנשים הקודמות.

אין לי מושג מה הסיבה, אבל אני תוהה אם לא יכול להיות שכאשר המוזרים באמת מוצאים מישהי שמתאימה להם, הם לא מוותרים עליה בקלות. או אולי זה שאם אתה מרותק לגמרי לעבודתך, רומן מהצד פשוט לא מציע ריגוש גדול. או שזה פשוט שאתה נפגש עם בחירת לבך לעיתים כה נדירות, שאין לה (או לו) סיכוי גדול לעלות לך על העצבים.