החופש להיות פחדן

קורא נאמן טרח להפנות את תשומת ליבי לתגובות קוראים לדברים שכתבתי כאן לפני כחודש ובהם העזתי למתוח ביקורת על קריאתו הגזענית של ראש ממשלת ישראל, כנגד הציבור הערבי בישראל ביום הבחירות. לאחר שנים של כתיבה והתבטאויות בפומבי בנושאים שונים, קשה לי להתרגש מהערות כאלה ואחרות, מעבר להוקרת התודה לכל מי שטורח להעיר לדבריי ובכך מעלה את הרייטינג שלהם ואת חשיפתם, גם אם התכוון לקלל ולהשחית. לכן, גם הפעם לא מצאתי לנכון להתרגש במיוחד. בזמן שעבר מאז ראש הממשלה כבר התנצל על דבריו ופעל על מנת להנמיך את להבות השנאה שהתפרצו במערכת הבחירות האחרונה ושלובו על ידי מסיתים מימין ומשמאל. אבל, אני מוצא לנכון לחזור אל נושא הערות הקוראים בעולם הדיגיטלי כי הן מאירות שוב פינה אפלה בדמוקרטיה הגאה שלנו: החופש להיות מוג לב.

כי אין דרך אחרת לתאר את התנהגותם של טוקבקיסטים אלמונים, גיבורים בעיני עצמם, המקדישים זמן כדי ללהג את עצמם לדעת, לכתוב הערות מתוחכמות ומלאות ארס ושטנה, אבל מקפידים להסתתר היטב מאחורי כינויים רבי משמעות כמו "אחד שיודע", "יוסי המבין", "נביא בעירו" ו"חכמה שכמותי". שנים רבות אני עוקב אחרי הערותיהם המכוערות של מותחי ביקורת, המרשים לעצמם להתפרע על המקלדת בגלל עצם הידיעה מחממת הלב, שלעולם לא יצטרכו להסביר את הזבל שהם שופכים אל הרשת. הם מגיבים לכתבי ספורט, לפרשנים מדיניים ולהוגי דעות ובכל פעם אני מוצא את עצמי מתפעל מחדש מעצמת השנאה, מהארס הנוטף, מהשפה המטונפת וכמובן מפחדנותם המוצהרת. הם יכתבו את כל אשר על ליבם אבל ימשיכו להסתתר מאחורי המסיכה.

סקרנות טבעית

אין לי חלילה טענה כלשהי אל זכותם הדמוקרטית להתבטא. להיפך. גאווה גדולה היא לגור במדינה המאפשרת לאזרחיה להתבטא ככל העולה על רוחם. וחשוב שזכות זו תישמר לכל מי שרוצה להגיד משהו, גם אם דבריו הם זבל טהור, כל עוד נשמרת מסגרת החוק. כי עדיף סירחון המדמנה הדמוקרטית הזו על ניחוח סטרילי של שתיקה כפויה. אבל בהחלט יש בי תהייה מסויימת, סקרנות טבעית, לגבי אותם אנשים.

מיהם ומהם, מה מניע אותם להתנהג באלימות מכוערת וכפייתית, בשטנה מוצהרת ובארסיות כלפי אנשים אחרים, אותם הם ברוב המקרים כלל לא מכירים? האם אחד מהם הוא מנהל החשבונות האפרורי של משרד הקבלנים בבניין שממול? האם השכנה שעוזרת לקשישים לחצות את הכביש היא זו שמקללת בשפה נמוכה את יזם ההיי-טק שהנפיק את החברה שלו בנאסד"ק? ואולי הפרשנית שקוטלת את מנכ"ל החברה שנקלעה לקשיים, מקללת אותו ומפרשנת את מהלכיו בעברית מקולקלת, היא אימו של מתכנת צעיר שפוטר מעבודתו?

והאם נכון, שרבים מכותבי הטוקבקים האלמונים מוכוונים על ידי גורמים כלכליים או פוליטיים בעלי אינטרסים ובעצם מקבלים תשלומים עבור התבטאויות מסוג כזה או אחר? ואם כן, מה ההבדל בין אלה שמוכרים את נפשם ואת התבטאויותיהם לכל המרבה במחיר לבין מי שמוכרים את גופם?

תשובות אין כמובן, כי הדמוקרטיה וחופש הביטוי מגינים גם על עלובי הנפש, אלה שאינם אמיצים מספיק כדי לעמוד מאחורי הדברים אותם הם מלהגים ולקחת עליהם אחריות. נותר רק המכנה המשותף לכולם: הם פחדנים גדולים מאוד ואנשים קטנים למדי. גם כי אינם מכירים הלכות של דרך ארץ וכבוד לזולת וגם, כי הם מוכנים לנצל בציניות מכוערת את אחת מזכויות היסוד הכל כך חשובות לכל אחד מאיתנו, בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון: הזכות לחופש הביטוי. ולכן, הרשו לי לברך את כולכם, פחדנים עלובים ואלמונים, בברכת עצמאות מאוחרת משהו ובאיחולים מכל הלב: מי יתן ותמלאו באומץ להשתמש בזכותכם להתבטא בחופשיות תוך שימוש בשמכם המלא ותוך לקיחת אחריות מלאה על דברי הבלע שלכם, כלפי כל מי שאינו חושב כמוכם. לתפארת מדינת ישראל.

יזהר שי הוא שותף מנהל בקיינן פרטנרס ישראל