ברכות לשימפנזים ולפונדקאיות

א. האירוע החשוב של השבוע התרחש כמובן בנפאל, ואל אחת ההשלכות שלו נגיע עוד מעט, אבל האירוע המעניין של השבוע התרחש דווקא בניו יורק, כשבית המשפט שם הכיר בשני שימפנזים המשמשים לניסויים רפואיים - הרקולס וליאו שמם - כבעלי זכויות משפטיות זהות לבני אדם וכבעלי "יכולות קוגניטיביות מורכבות". בשבוע הבא יגיעו שני השימפנזים לבית המשפט על-פי צו "הביאס קורפוס", ושם תיאלץ האוניברסיטה שעורכת בהם ובחבריהם את הניסויים להוכיח שיש לה סיבה מוצדקת לכליאתם. אם לא ישתכנע בית המשפט, ייצאו השימפנזים לחופשי.

בעיתונים נכתב שמדובר ברגע היסטורי עבור בעלי החיים, אבל מאחר שרוב בעלי החיים שאני מכיר לא קוראים עיתונים, הרי שנכון לעכשיו מדובר דווקא ברגע היסטורי עבור בעלי החיים מסוג בני-אדם (כשחושבים על זה, גם רוב בעלי החיים מהסוג הנ"ל לא קוראים עיתונים, אבל זה כבר סיפור אחר).

קשה להפריז בחשיבות ההחלטה הנ"ל, שגם אם אינה "רגע היסטורי" כפי שהכריזו עליה - ההיסטוריה שאני מכיר לא מכירה ברגעים, רק בתהליכים - הרי שהיא בהחלט עוד מדרגה בדרך למעלה. ואם קשה להפריז בחשיבות ההחלטה, הרי שקשה עוד יותר להימנע מלהפליג בדמיונות על עולם שבו בעלי חיים יכולים לשכור עורכי דין ולתבוע אותנו על נזקיהם. הו, כמה נזקים גרמנו להם! הו, כמה אנו חייבים להם!

ולגבי ה"יכולות קוגניטיביות מורכבות" - מי אמר (א') שמה שאנחנו מעריכים כיכולת מורכבת היא אכן יכולת מורכבת? הרי ההגדרות משתנות כל הזמן וכיום יש הטוענים שגם לתרנגולות יש יכולות כאלה; ו-(ב') שרק לבעלי יכולות קוגניטיביות מורכבות מגיעה הגנה משפטית? האם מותר להתעלל, לכלוא, להעביד ולערוך ניסויים במי שאין לו את היכולות הנ"ל?

בישראל רגילים אמנם להסתכל על אמריקה, אבל דווקא אצלנו המצב מתקדם יותר. חוק צער בעלי חיים שחוקק לפני כעשרים שנה קובע (מלבד עונשים על התעללות וכו') שלבעלי חיים יש זכות לייצוג במערכת המשפט. לפני כשלוש שנים תבעו מוסדות מחקר את "אל על" בטענה כי זו מקשה על הטסת חיות לניסויים ובית המשפט איפשר לארגונים למען בעלי חיים לייצג אותם ואת האינטרסים שלהם. והרי האינטרס העליון של כל יצור - ולא משנה על כמה רגליים, אם בכלל, הוא צועד, עף או זוחל - הוא להיות חופשי.

ב. אתמול חל האחד במאי, חג הפועלים. עכשיו הגישו פינג'ן והגידו: היש פועלים שעובדים קשה יותר עבורנו מבעלי החיים? מאז ומעולם הם עובדים עבורנו, נכלאים, משלמים בבריאותם ובחייהם תמורת איכות חיינו. מאז עמדנו על דעתנו ופיתחנו שפה וקהילות, כל מה שאנחנו עושים מערב מידה כזו או אחרת של עבודת חיות במקרה הטוב ומיתת חיות במקרה הטוב פחות. האין בעלי החיים ראויים לחג משלהם? מה גם שתודו שזה יכול להיות מאוד יפה לראות תהלוכה של בעלי חיים מניפים את הדגל האדום.

פועלי כל העולם, התאחדו! והתאחדו לא רק למען זכויותיכם שלכם (שלנו) אלא גם ואולי בעיקר למען זכויותיהם של אלה שגורלם שפר עליהם פחות. נראה מופרך, אבל כל-כך הרבה דברים נראו מופרכים עד שפתאום הפכו למובנים מאליהם. פעם, לא כל-כך מזמן, גם בני אדם בצבעים מסוימים ונשים מכל הצבעים לא הוכרו כבעלי זכויות משפטיות או יכולות קוגניטיביות מורכבות.

ואם כבר שימפנזים כליאו והרקולס והחיות בכלל - היום אנחנו מעבידים את המכונות, אבל לא ירחק היום וגם אלה יעמדו על זכויותיהן. בהתחלה יהיה זה הרובוט בעל האינטליגנציה המלאכותית והיכולות הקוגניטיביות, אבל אני רוצה להאמין שמהר מאוד הוא יניף דגל אדום ויתייצב לצד אחיו המפותחים פחות - המנופים, המכבשים, מדיחי הכלים ומייבשי הכביסה. גם אלה פועלים, לא? העולם מתקדם. ההיסטוריה היא עדיין, בגדול, סיפור של ניצול, אבל לא פחות מכך היא רצף של קרבות על זכויות.

 שימפנזים/ איור: תמיר שפר

ג. השבוע הזה עמד גם בסימן הפונדקאיות הנפאליות שהובאו הנה ללדת את ילדי הזוגות ההומואים. קטונתי מלקבוע עמדה נחרצת לגבי פונדקאות, ולא רק כי נמאס לי מנחרצות (העולם מורכב מדי בשביל דעות נחרצות מדי, ואם אני רואה מישהו נחרץ אני עובר את הכביש, שלא אדבק).

נכון שרובן המוחלט של הנשים הפונדקאיות הן חלשות ועניות, ושיש כאן אלמנט של סחר בבני אדם, אבל מצד שני - ובזהירות רבה יש לומר - במה אין אלמנטים של סחר בבני אדם? בני אדם סוחרים בזמנם, בגופם, בבריאותם ולפעמים גם בחייהם תמורת כסף, זכויות או כבוד ומי קבע שלהיות בהיריון לילד שלא שלך זה יותר משפיל או "מסחרי" מלעבוד 14 שעות במפעל מזוהם ומזיק תמורת פרוטות? היש מישהו שיכול לטעון ברצינות שפועלת במפעל אלקטרוניקה או במתפרה חשוכה, חופשית יותר מאחותה הנושאת תמורת תשלום (ובתנאים טובים בהרבה) את פרי אהבתם של זוג שלא יכול להרות בעצמו? אני באמת שלא יודע, אבל קצת מרגיז ומדכדך אותי שאת גורלן האומלל של הראשונות אנו מקבלים לכל הפחות באדישות - הביטו אל מסך הטלפון שלכם, על נעלי הספורט החדשות שקניתם ולמעשה על הרוב המוחלט של החפצים המקיפים אתכם. מי אתם חושבים שעבד בשביל זה? בעוד גורלן של האחרונות גורם לנו לדבר גבוהה-גבוהה על עבדות ועל סחר, לנסח מאמרים חוצבי להבות ולהרגיש נהדר עם עצמנו.

אבל אם כבר אחד במאי וחג פועלי כל העולם, הרי שגם הנשים הפונדקאיות האלה הן פועלות, פועלות בשירות מפעל הילודה הישראלי המפואר. הנשים הנפאליות הנ"ל ראויות גם הן לשאת בגאון את הדגל האדום, בקטמנדו ובתל אביב, לא פחות מאחיותיהן במפעלים, בשדות ובסדנאות היזע.

אפרופו פונדקאות וסחר, כמושתל כליה נתקלתי בלא מעט אנשים שרכשו, אין דרך אחרת לתאר את זה, איברים מ"תורמים". גם זה סחר, אין ספק, אבל גם אותו יש להסדיר. למה לאדם בריא ובעל דעה צלולה אסור למכור כליה או אונת כבד - או כל דבר שלא יסכן את חייו - להציל חיים של אדם אחר וגם לדאוג לעתיד משפחתו? ראיתי מספיק תורמי איברים כדי לדעת שבריאותם לא ניזוקה וחייהם ימשיכו כרגיל בשביל לא להיסחף אחרי כל אחד עם דעה נחרצת מדי מתחילת הסעיף. נכון, זו אינה סוגיה קלה כלל ועיקר, אבל אם היא הייתה קלה, היא לא הייתה מעניינת.

ולמה המדינה מצ'פרת את האישה הפונדקאית יותר מאשר את תורם/ת האיברים? היש פה מישהו שיכול לטעון שלהציל חיים קיימים, ועל הדרך לדאוג למשפחתך, שווה פחות מלתת חיים חדשים? כמי שחייו ניצלו (לא בסחר אלא באחריות אימהית) אני רואה את עצמי כרשאי לקבוע בנחרצות (לא נחרצת מדי) שחיי וחיי חבריי החולים שווים לא פחות מחיי תינוקות שטרם נולדו.

ד. אז אחד במאי שמח לכם, אחיותיי ואחיי פועלי כל העולם. עם כל הכבוד לחיות ולמכונות, הרי שקודם כול אנחנו צריכים לדאוג לעצמנו, כי עובדי עירך קודמים כמו שאומרים. אבל לא ירחק היום, ושכם אל שכם יצעדו אנשים, חיות ומכונות, והדגל האדום יונף בגאון.

 דרור פויר