שיר הנושא מאלבומה השני של זמרת הסול המוכשרת ילידת לונדון, מציג היטב את כל המעלות והמגבלות של היצירה הזו: הכל בו יפה.
עיבוד אלקטרוני וכלי מיתרים עדינים וחכמים עוטפים שירה קרובה, נושמת, מרגשת. המילים נוגעות, הלחן טוב. אבל אין התפרצות, אין שיא, ובלשון הכדורגל, כנראה שנעדרת בו יכולת ההבקעה. גם "שיר לחבר" וגם "לב בידיים שלי" ממש מתחננים להיות המנוני פופ, והם מיטיבים עם הקול החם והנמוך של טריאנה. אלא שמעל לכל הרגעים המוצלחים כשלעצמם מרחפות בעיקר רוחות של כמעט.
עד לאלבום הזה טריאנה עבדה עם יוצרי אלקטרוניקה מובילים כמו פליינג לוטוס ובונובו, וגם התארחה בשירה בקטעים שלהם. הפעם, נדמה שנלקחה החלטה ברורה להגיע לקהלים חדשים ורחבים יותר, כזמרת סול לזרם המרכזי והמסחרי יותר של הפופ. כבר השיר השני באלבום "גולד", נשמע כמו שיר שלא ראה אור מתוך הסשנים של אדל לאלבום הקודם שלה. הוא ממש משתמש בסאונד ובאסתטיקה של "רולינג אין דה דיפ" של אדל.
גם מעל "לב בידיים שלי" שהוזכר למעלה, והוא כנראה השיר הכי בולט פה, מרחף הצל הענק של אדל. זה לא בהכרח רע, משום שטריאנה זמרת נוגעת, והלב שלה במקום הנכון. אבל ההשוואה מזכירה כל הזמן איך אצל אדל הלב המתפקע והגעשים הרגשיים מתועלים לפסגות פופיות נהדרות, בעוד כאן העידון והריסון גורמים דווקא לשירים היותר טובים שלא להתממש עד תום. משהו כאן מחפש את הדרך להמונים ולמיליונים, אבל נשאר כנראה זהיר ומסוגר מדי.
ובכל זאת לחובבי סול, וסול בריטי בפרט, שווה להטות אוזן. מאד ייתכן שבשיווק נכון אנדריאה טריאנה אולי לא תהיה אדל הבאה וגם לא אמילי סאנדה המצוינת, אבל היא כן תכבוש לא מעט לבבות, ודווקא בזכות המתינות היחסית.
* ציון: 7
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
