מחול המדרכות של "הליכות ג'יין": ללכת כי כולם הולכים

"מחול המדרכות", כך כינתה ג'יין ג'ייקובס, חוקרת ערים עצמאית, את תנועת האנשים ברחוב, בהליכה יומיומית בעיר. תנועה שהיא זרם הדם במחזור החיים העירוני. בסוף השבוע השתתפו אלפי אנשים במחול המדרכות של "הליכות ג'יין", פסטיבל ביוזמה עצמאית, שבמסגרתו התקיימו 92 סיורי רחוב ב-15 ערים בארץ. בחלקם השתתפו אנשים בודדים ובאחרים מאות אנשים, שצעדו יחד והתבוננו בעיר דרך נקודת מבטו של מוביל הסיור.

הפסטיבל מתקיים מאז 2007 ובישראל זוהי שנתו החמישית. מה שהתחיל כיוזמה מקומית בטורונטו, התפשט בעולם, ומצא אוזן קשבת אצל פעילים אורבניים וחברתיים ואנשי אמנות. ב-2011 שילבה האוצרת רותי דירקטור סיורים בהובלת אמנים, ברוח "הליכות ג'יין" בתערוכה שאצרה במוזיאון חיפה לאמנות. במקביל, החל ניסן אלמוג, אמן, אוצר ומתכנן ערים, ליזום סיורים דומים וכיום הוא מוביל את ארגון הליכות ג'יין בישראל.

"ג'ייקובס נפטרה ב-2006 בטורונטו, לשם עברה מניו-יורק והייתה דמות דומיננטית בתחום המחקר האורבני", אומר אלמוג. "חבריה ארגנו הליכה עירונית לזכרה, ומאירוע פרטי הפכה המחווה למורשתה של ג'ייקובס לאירוע מתגלגל ומתפשט שסחף אורבניסטים בערים שונות בעולם".

- למה הליכה היא אמנות?

"הליכה היא אקט והליכה קבוצתית היא אקט פוליטי, במיוחד אם היא נעשית תחת נושא ופוקוס מסוים. בפסטיבל יש אמירה שלפיה כל אחד יכול לראות את העיר מנקודת המבט הייחודית שלו, ולכן כל אחד יכול להוביל ולהדריך. לא רק אנשים שזו התמחותם. המשתתפים באקט האמנותי הזה הם המוביל, המצטרפים וגם הקהל, המתבונן".

ג'ייקובס הייתה חוקרת אינטואיטיבית שהתבוננה על העיר ועל החיים בה כמדען במעבדה. את הקריירה האורבניסטית שלה התחילה באיסט וילג' בניו-יורק, שם כתבה את ספרה המפורסם "מותן וחייהן של ערים אמריקאיות הגדולות" (בעברית בהוצאת בבל). "גילינו שההליכות הן פלטפורמה מצוינת לדיאלוג. כדי להכיר את העיר ולטייל בה לא צריך להיות מורה דרך אלא מותר לכל אדם לשתף את הידע שיש ברשותו".

- זו גישה של קוד פתוח ותוכנות שיתופיות, כמו ויקיפדיה של המרחב הציבורי. למה לדעתך זה סוחף כל-כך?

"מה שהפסטיבל הזה עושה זה לתת מקום לנרטיבים מרובים. להסתכל במבט מקורי. אפשר להסתובב בנווה-צדק ולא להזכיר בכלל את משפחת שלוש ורוקח, אלא להסתכל רק על מצלמות האבטחה שפזורות במרחב. אני יכול לטייל במרכז ערד או כפר-סבא ולגלות את המרכזים העירוניים שאינם זוכים לסיורי תיירות".

הפסטיבל נפתח ביום חמישי האחרון ב"הליכת פריזמה" בירושלים - קבוצת אמנים ירושלמית שרצתה להסב את תשומת-הלב לעיר המחולקת לקבוצות שונות ומרובות של אוכלוסיות שאין ביניהן מגע ודיאלוג: ערבים, יהודים, חרדים, חילונים, תיירים, נוצרים, ועוד. 25 משתתפי ההליכה עטו על גופם חליפות צבעוניות חסרות זהות, ויצאו להליכה על תוואי הרכבת הקלה.

אלמוג: "זה ספקטקל והתגובות היו מדהימות. אנשים ניגשו והתלהבו ורצו להצטלם וחלקם הקניטו - היו הערות סקסיסטיות ופוגעניות, אבל הייתה בעיקר סקרנות, המוני אנשים נמשכו לאירוע".

בהליכה שעסקה באמנות רחוב בתל-אביב הדריכה יעל ניר, חוקרת אמנות רחוב, כ-130 איש שבאו לצפות בז'אנר החופשי והמשוחרר ממוסכמות. "אני עוסקת רק באמנות ברמה גבוהה, של אמני רחוב בעלי חותם על המרחב הציבורי", היא אומרת. "כל אמן שואף בסופו של דבר להגיע למוזיאון, להכרה אמנותית. אמני רחוב שומרים על החופש שלהם אבל מאוד משקיעים בעבודתם".