"החברה הישראלית הבינה שהעדה האתיופית כבר לא תמימה"

אתמול (א'), שעות ספורות לפני ההפגנה נגד אפליית בני העדה האתיופית, קרא סמנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2, גיא סודרי, לכתב המשטרה שלו, ברהנו טגניה, לשיחה. סודרי ראה כיצד טגניה סיקר את ההפגנה בירושלים ביום חמישי האחרון, וכיצד נצמד לפרוטוקול הנדרש מכתב מקצועי ואובייקטיבי - כאילו לא היה בן העדה, וכאילו לא כל צעקה של כל אחד מהמוחים יכולה הייתה לצאת מגרונו שלו.

"הוא אמר לי: 'אני יודע שאתה כתב משטרה'", מספר טגניה הבוקר (ב') ל"גלובס", "'אל תספר לי רק את התמונות, ואל תתן לי רק את מה שאתה חושב שאני מצפה ממך ככתב. תרגיש חופשי'. הבנתי שאני לא הולך רק על תקן של כתב משטרה שהולך לסקר את העימות. הבנתי שאני נושא עמי מטען שיצא בשידור. וכשיש לך את זה, זה היה מדהים. לכל אורך השידור סודרי לחש לי באוזנייה: 'זה חשוב, זה חשוב'. כשאתה מקבל את הגיבוי הזה, אתה הולך עם זה עד הסוף".

טגניה בהחלט הלך עם זה עד הסוף. לעיתים נדירות בתוך סבך מתגלגל של אירוע תקשורתי דרמטי, מזדמן לצופי הטלוויזיה לחזות ברגע שמספר את הסיפור כולו. רגע מזוקק כזה, בתוך סיקור ההפגנה אתמול בערב בתל-אביב נגד אפליית בני העדה האתיופית, היה הריאיון שקיים טגניה עם אחד המוחים, סטודנט מחדרה בשם יצחק.

סביב, בכיכר רבין, גאו האלימות והזעם. כתבי הערוצים השונים שאיבדו את עצמם בתוך ההמון ירו קטעי שאלות סתומות ומתבקשות. לא אחת הם הפרידו בדיווחיהם בין "אתיופים" ל"ישראלים", השוו את ההמולה באבן גבירול למצב ברחובות עזה, החניפו למשטרה שמזינה את מקורותיהם ופנו במבוכה ובזהירות פטרונית למוחים.

טגניה לקח הצדה את יצחק, התרחק מהמהומה אל מקום שקט יותר וביקש לתת למילותיו להדהד חזק יותר מצעקות הסיסמאות ומירי רימוני ההלם. שאלה אחר שאלה, בדממה וללא כל הפרעה מהאולפן בנווה-אילן, בנה טגניה מול עינינו את מסעה של העדה כולה. הכתב החרוץ של חדשות 2 ידע לשאול את כל השאלות הנכונות - לא בשל חריצותו, אלא בגלל שהוא כבר ידע את התשובות כולן.

"באיזו שכונה אתה גר בחדרה?", שאל טגניה והוליך אותנו על שכונת סלע, אחת השכונות המכונות "גטו" של יוצאי העדה. "בן כמה אתה?", "האם אתה מרגיש ישראלי?" "מה הוריך מרגישים?" - והתשובות, שהונדסו היטב על-ידי הכתב, אמרו הכול. "אני יודע שאם לא תהפוך את השולחן, לא יסתכלו עליך", אמר יצחק, "כלו כל הקיצים".

הבוקר, כשטגניה התעורר, חיכו לו על המכשיר הסלולרי לא פחות מ-400 הודעות SMS, למעלה מ-1,000 הודעות וואטסאפ ויותר מ-100 שיחות שלא נענו.

"נבהלתי שקרה משהו, איזה אירוע פלילי, ולא הצליחו להשיג אותי מהמערכת", הוא אומר בחיוך. "הלכתי עם האמת שלי עד הסוף בהפגנה. הצופים שלי בבית לא מכירים את העלבון, את תחושת הלא שווה. יצחק 26 שנה מסתובב פה ולא מרגיש שייך. הוא עושה כל מה שישראלי ממוצע ואף למעלה מהממוצע עושה. הוא הישראלי החדש - אבל הוא עדיין לא מרגיש שייך".

- אז זה לא היה פשוט עבורך להיות שם בתוך זה, ככתב.

"זה היה מאוד מורכב להיות שם אתמול. העדה תולה בך תקווה, אין ביני לבינם חוזה מוסכם, אבל אני מרגיש שאני שליח שלה. אדם מבוגר, בן העדה, השיג את הטלפון שלי אתמול ואמר לי: 'אמנם אני לא מבין כל מה שאתה אומר, אבל העיניים הבוהקות שלך אומרות לי שאתה מביא את הזעקה שלנו'. זה הוציא אותי לאיזשהו אי שקט ומרוחק מהאירוע הזה. הוא אמר לי: 'ברהנו, גם מי שלא מבין מה אתה אומר, יכול להבין את המסר שלך'. שמעתי מסביב פיצוצים, אבל הייתי מרוכז במה שהוא אומר. גם במהלך ההפגנה קיבלתי סמסים משוטרים וקצינים שאמרו לי: 'ברהנו, אנחנו איתך'".

- מצד אחד, כשרואים אותך שם ככתב, תוהים על הקושי שלך לסקר הפגנה של בני העדה שלך, אך למעשה גם הצד של השוטרים, איתם אתה חי ומסקר יום-יום, הוא צד טעון מבחינתך.

"בהחלט, אפשר להגיד שאני מתפרנס מהם".

- האם זו באמת הייתה הפגנה נגד אלימות שוטרים, או שמא הייתה זו הפגנה נגד החברה הישראלית כולה?

"זו שאלה חשובה, וזה משהו שאמרתי כל הזמן, מהרגע שחשפתי את הסרטון. זה היה הטריגר בלבד. העדה חיכתה למשהו שיצית את כולם, כי כולם גם ככה היו טעונים. כשדיברו איתי אתמול - יצחק, גנטו, ענבר - הם לא דיברו רק על המשטרה. זו החברה הישראלי כולה, אפילו היה קשה להם לסמן את המטרה - מערכת החינוך, המועדונים, על הכביש, בצבא, הביטוח הלאומי, משרדי הממשלה. המשטרה בלטה כי הסרטון בו הותקף החייל היה אלים וקשה. אבל באותה מידה זה יכול היה להיות סלקטורית במועדון או מנהלת בית-ספר שאומרת לילד בן 6 שהוא לא שווה".

רק שני כתבים מהעדה

- אתה כעיתונאי, פנים מוכרות לציבור הישראלי, מרגיש פריבילגי יותר? חסין לאפליה?

"אני חסין. מועדנים פותחים בפני את הדלתות, ביורוקרטיות מתקצרות בצ'יק-צ'ק, וזה עצוב לי, כי אם לא הייתי בערוץ 2, הייתי חווה את אותן השפלות, ואם הייתי מסתובב בשכונה לא נכונה, היה עוצר אותי סתם שוטר ושואל אותי 'מה אתה עושה פה'. באותה מידה שאני שמח על מה שהשגתי - אני עצוב.

"אם אני בא למועדון שהוא לא של אתיופים, ניגש אליי בעל המועדון ואומר לי: 'נשבע לך שאני מכניס אתיופים', כי הוא חושב שבאתי לעשות כתבה על סלקציה. אני אומר לו: 'אחי, באתי לבלות, עזוב שטויות'.

"אם אני הולך לעשות קניות בסופר, אנשים אומרים לי: 'קרה משהו?', כי מזהים אותי עם התפקיד ולכאן או שיש אירוע פלילי, או שיש שם איזה קטע של אתיופי שסבל מגזענות ובאתי לתעד".

- אתה שותף לביקורת שהתקשורת לא עושה די במהלך עבודתה השוטפת כדי לסקר את מצבה של העדה?

"בהחלט. אתמול היו שתי נשים מבוגרות שאמרו: 'אתה יודע שאם לא היית שם ולא היית מביא כל פעם את הסבל שלנו, לא רק שלא היינו בחדשות - גם לא היו יודעים על קיומנו'. אלה אמירות קשות מאוד. איך יכול להיות שבישראל היום יש רק שני כתבים אתיופים - דני אדינו אבבה מ'ידיעות אחרונות' ואני - למה? למה? לפני שאנחנו מסקרים את החברה כולה - בואו נסתכל לתוכנו, כתקשורת".

- למה יש כל-כך מעט?

"אני לא מצליח להבין, אבל זה סימפטום, התקשורת לא מנותקת מהחברה הישראלית. אתה רואה את החבר'ה שלי מהעדה בתוכניות הריאליטי, אבל ברור לך שריאליטי זה לא מספיק. צריכים להיות כתבים שישפיעו ויכתיבו סדר יום, ולא יעסקו רק בעדה. כאלה שיתנו להם תחום, והם יביאו משלהם. לא צריך כאלה ששוכחים אותם בעוד יומיים אחרי שהופיעו בתחרויות כמו 'האח הגדול', מלכת היופי או תוכנית כישרונות. שיהיו כאלה ששולטים במצלמה, במילים ובסדר היום הציבורי".

- האם אתה מתכנן להיות יותר מכתב משטרה? להיות עורך או מנהל של חברת חדשות? הרי כך תשפיע יותר.

"אני נהנה ממה שאני עושה. אני קם עם אותה אנרגיה. כשאני רואה את רוני דניאל, משה נוסבאום ואמנון אברמוביץ', אני רוצה להיות שם, כמוהם. אחרי עשרות שנים בעבודה - ועדיין מלא כוח ורצון. הרבה שואלים אותי על הליכה לפוליטיקה - ממש לא".

- הציעו לך במערכת בחירות זו?

"תרשה לי לא להתייחס".

- אתה מרגיש שההפגנה אתמול הייתה קו פרשת המים מבחינת מצבה של העדה?

"אתמול החברה הישראלית הבינה שהעדה כבר לא תמימה, שאנחנו לא רוצים שיגידו לנו אתם חמודים, רכים, שקטים. אנחנו רוצים להיות כמוכם. תסתכל עליי כמו על השכן שלך. אני חלק ממך".

- אתה אופטימי?

טגניה חושב, ואז מציג SMS שקיבל אתמול במהלך ההפגנה ומאמין שהוא ידבר בעד עצמו. "אחי", כתוב בו, "איזו גאווה! אתה בטח לא זוכר אותי, אני נהג מונית בן העדה שלך שהביא לך בקבוק מים במבצע 'צוק איתן', וחיבקת אותי. אני מרגיש חג היום, לעומת 27 שנים של השפלות, הקנטות. אחי, אני לא מצליח לישון, כל החיים חשבתי שרק אני עובר דברים כאלה, הרגשתי בכל מקום ובכל הזדמנות את ההשפלות האלה. אחינו, נגמרה החגיגה. יישר כוח".