האיש שלא הצליח להתבגר

החודש לפני 11 שנה אמר אביגדור ליברמן: "תפקידי הוא לא להיות באופוזיציה. אני מנסה כמה שיותר, מבחינת היושר הציבורי, להשפיע מבפנים" (בראיון עם רן הר-נבו, "עיתון תל אביב", 28 במאי 2004).

הוא בחוץ. הוא בחוץ, בראש סיעה קטנה עד גיחוך, והסרקזם הרגיל שלו נשמע עכשיו מריר מתמיד. הוא האיש שבגיל 35 היה ילד פלא ("מנכ"ל המדינה" בימי ממשלת נתניהו הראשונה); בגיל 45 היה צעיר מבטיח שעתידו לפניו ("איפה תהיה בעוד עשר שנים?", שאל אותו המראיין לפני 11 שנה, "ראש הממשלה אולי?"); ובגיל 55 הוא יכול לכל היותר להזכיר לנו, שצ'רצ'יל היה חסר כל חשיבות ונטול כל השפעה בגיל 65, לפני ששר ההיסטוריה שלח אליו זימון דחוף להציל את הציוויליזציה המערבית.

צ'רצ'יל באמת קלקל את המידות. כל-כך הרבה אנשים מנסים להיות צ'רצ'יל. כשהם מתנגשים בחומת המציאות, נדמה להם שהם עושים מעשה צ'רצ'יל. הם אולי צריכים תזכורת, שצ'רצ'יל הוא שהרס את צ'רצ'יל; שיהירותו ואנוכיותו הרחיקו אנשים מעליו, והמעיטו עד מינימום את יכולתו להשפיע; ושאלמלא הקניט וניכר ודקר ועצבן ושיקר, אולי היה עוצר את היטלר לפני שהיה צורך ב-50 מיליון מתים. (אני, אגב, מעריץ את צ'רצ'יל).

בראיון הנ"ל הוא התחלק במעשייה הבאה. "הצעתי פעם לשרון בישיבת קבינט: אריק, תשמע, אני מוכן לפרוש מהפוליטיקה היום בתנאי אחד - תן לי להיות למשך שלושה חודשים מפקד צבאי של יש"ע ותן לי שם יד חופשית. כל השאר לא מעניין אותי. אני מתחייב שבתום הזמן הם יתחננו ויבכו להפסקת אש ולמשא ומתן".

שיילכו לקוסובו

בעל הטור הזה מעולם לא הסתיר את דעתו על מר ליברמן. שר החוץ לשעבר (כמה שזה נשמע טוב) המיט חרפה על ראשה של ארצו. הוא הביא את הקרובים שבידידיה ואת הסלחנים שבמבקריה עד ייאוש. סגנונו הבריוני המתחכם הרחיק את ישראל מן העולם, וחזר ופצע את הדיפלומטיה שלה. רק שר החוץ של טייוואן היה רצוי פחות בערי בירה זרות משר החוץ הקודם של ישראל, וזה רק מפני שהקהילה הבין-לאומית אינה מכירה בטייוואן.

כמובן, מר ליברמן ותומכיו חושבים הערות כאלה לעיטורי כבוד. "הוא הכניס להם", "איזה תותח". האסכולה הליברמנית-אלקינית מניחה, שלאיש אין הזכות לבקר את ישראל כל זמן שלא פתר את כל הבעיות בביתו, או בסביבתו המיידית. כשהאירופים, שותפי הסחר העיקריים של ישראל, העזו לבקר, מר ליברמן היה שולח אותם לקוסובו.

כאשר שוודיה, ריבונית קטנה אי-שם בצפון, החליטה להכיר במדינה הפלסטינית, מפני שלא הייתה מוכנה עוד להניח לישראל לקבוע את הקצב האיטי של ההתקדמות אל שום מקום, מר ליברמן כינס את שגרירי ישראל, והכריז באוזניהם, שכל זה מזכיר לו את צ'כוסלובקיה 1938 (צ'רצ'יל כבר אמרנו?) ודיבורים אנטי-ישראלים באירופה הם "כמו פרק נוסף בפרוטוקולים של זקני ציון".

ההפרזות הרטוריות האלה הן מקור הטרגדיה של אביגדור ליברמן. הוא בזבז את שש השנים האחרונות שלו במשרד החוץ. הוא היה יכול להתפתח, לגדול, להתבגר; הוא היה יכול לנסות להמיר את ההקנטות הקולניות בכובד ראש, בהתנהגות של מדינאי. מפעם לפעם הוא דווקא ניסה, למשל כאשר התערב לצנן את התלהמויות ראש הממשלה וכמה משריה נגד ממשל אובמה. פתאום בקע מגרונו קול בוגר ואחראי, שהזכיר לישראל איזה מחיר היא עלולה לשלם על שיבוש היחסים עם ארצות הברית.

לרוע מזלו, הוא לא הצליח לעמוד בדיבור האחראי לאורך זמן. לא הוא, האיש ששלח את מובארק לעזאזל (הרבה לפני שגם המצרים החליטו לעשות כן), והציע לאיים להפציץ את סכר אסואן; לא הוא, האיש שקרא בכנסת להוציא להורג את חברי הכנסת הערביים שדיברו עם אויבי ישראל, או תמכו בהם (כמו בנירנברג 1946, הוא אמר, אולי מבלי להבין על מה הוא מדבר).

הטרגדיה, הוולגריות והחספוס

הטרגדיה גדולה במיוחד, מפני שהוולגריות והחספוס הסיחו את הדעת, תמיד הסיחו את הדעת, ממה שהיה לו להגיד. לא פעם דווקא היה לו מה להגיד, ודעת הקהל הייתה יוצאת נשכרת מהאזנה ומוויכוח.

הוא הקדים לדבר על המשבר הממשמש ובא בין יהודים לערבים בגבולות 1967, והזהיר מפני התמעטות הלויאליות למדינת ישראל באליטות הערביות. הוא דיבר על האפשרות של הסדר מדיני ממשי, שיכלול שינויי גבול על יסוד מציאות דמוגרפית. לגיטימית בהחלט היא השאלה אם אזורים ערביים מאוכלסים בצפיפות, לאורך קווי 1967, אינם צריכים להיכלל במדינה פלסטינית אמיתית כי תקום. אמיתית - לא אוסף הכתמים על פרוות הליאופרד, שממשלת הליכוד מציעה.

אפילו ביקורתו על התנהגותה של התביעה הכללית במשפטו, או במשפטי אחרים, לא הייתה קלוטה מן האוויר. עודף קנאותם של תובעים בתיקים ציבוריים סנסציוניים היא עובדה לא רק בארץ, כי אם גם בדמוקרטיות מערביות אחרות, כמו ארצות הברית, צרפת, איטליה וספרד. זה עניין שמותר לדון בו, מבלי שתיוחס לו הכוונה לערער את שלטון החוק.

אבל ליברמן מעולם לא היה מוכן להניח להגיון טענותיו לדבר בשמן. גם כאשר רצה לעורר דיון, הוא נשמע יותר כמסית מתלהם. הוא החמיץ הזדמנויות, פעם אחר פעם, לכוון את הוויכוח הלאומי אל אפיקים רציניים.

ולבסוף, הוא החמיץ את הבחירות של 2015. באפריל 2014 הראה סקר של "מאגר מוחות", כי רשימה משותפת לו ולמשה כחלון תזכה במספר המושבים הגדול ביותר בכנסת (23), ותהיה בעמדת זינוק טובה להרכיב ממשלה. הסקר ההוא דייק בכמה תחזיות אחרות. כחלון לבד, הוא אמר, יקבל עשרה מושבים; לפיד יירד לעשרה; הבית היהודי יירד לעשרה.

הפוליטיקה, הוא נטה לשכוח, היא אמנות האפשר. אבל הוא היה תמיד אמן ההתרסות. "עדיף שהרחובות יבערו ולא שאנשים יתרגלו לחיות בפחד במדינה שלהם", הוא אמר כאשר הסיעות הערביות ניסו למנוע הפצה של גליון "שארלי אבדו" בתחילת השנה. גם כשהוא צדק, הוא הפחיד. וכך הצליח אביגדור ליברמן להרוס את אביגדור ליברמן. אולי. הלוואי.

ליברמן בזבז את שש השנים האחרונות שלו במשרד החוץ. הוא היה יכול להתפתח, לגדול, להתבגר; הוא היה יכול לנסות להמיר את ההקנטות הקולניות בכובד ראש, בהתנהגות של מדינאי