אין לנו מושג

א. אתם ואנחנו אוהבים לחשוב שלילדים שלכם ושלנו יש הורים טובים, אבל תנו לי להוציא לכם ולנו את הרוח מהמפרשים: לדייגו סוארז דה לה קרוז בן השבע מצ'ילה יש הורים יותר טובים. כי ההורים של דייגו, מנואל וריטה, נתנו לו את המתנה הכי יפה בעולם שאפשר לתת לילד בן שבע: הם קראו על שמו דינוזאור - "צ'ילזאורוס דייגוסוארזי".

האמת, שדייגו הרוויח את זה ביושר. הוא היה זה שגילה את הדינוזאור בעצמו. הוריו הגיאולוגים לקחו אותו איתם ליום עבודה ברכס האנדים - הנה, כבר הם הורים יותר טובים - במהלכו שוטט לו הילד בקרבת מקום ומצא את המאובן. מדובר בדינוזאור קטנצ'יק, בגודל סוס, עם ראש קטן וצוואר דק, מקור בצורת קרן ושיניים שטוחות ששימשו לאכילת צמחים. הצ'ילזאורוס דייגוסוארזי התהלך על פני האדמה בתקופת היורה, לפני כמאתיים מיליון שנים, ואני בטוח שהוא היה שמח לדעת שיום אחד יגלה אותו ילד.

למה אני מספר לכם את זה? משתי סיבות. האחת היא כי אני מתלבט עד כמה בדיוק עליי לשנוא את מנואל וריטה על הסטנדרט הבלתי אפשרי שהציבו בפני הורי כל העולם. מאותה סיבה אני נוטה לשטום את ההורים שמרימים את היומולדת הכי מושקע וגורמים לך להיראות כמו איזה טמבל קמצן. מה עם קצת סולידריות, לעזאזל. והסיבה השנייה, כי מדובר בדינוזאור חידתי ביותר. מצד אחד הוא נראה כמשתייך למשפחת הטורפים, כמו טי-רקס ולוצירפטור החביבים, אבל מצד שני - די ברור שמדובר באוכל צמחים. החוקרים מבולבלים: אין להם מושג מה זה הדבר הזה, הוא לא משתלב בשום תיאוריה ואין איך למקום אותו בזמן או באילן יוחסין. במילים אחרות: הם לא יודעים כלום.

די במקביל, מצאו פליאונטולוגים סינים זן חדש של דינוזאור. מאובן כבן מאה ושישים מיליון שנים (ממש חבר מאותו עידן) עם כנפיים דמויות עטלף, ללא נוצות. הגילוי הותיר את החוקרים הסינים פעורי פה בדיוק כמו החוקרים הצ'יליאנים: הם לא יודעים מה זה הדבר הזה ואיפה למקם אותו באבולוציה. הוא עף? הוא דאה? הוא נופף על מנגלים? במילים אחרות, גם הם לא יודעים כלום. אגב, הדינוזאור הסיני מתייחד בעוד דבר: זה הדינוזאור עם השם הכי קצר מבין הדינוזאורים, לפחות עד שיגלו דינוזאור עם שם יותר קצר - "אי צ'י" שמו. במנדרינית: כנף מוזר.

יותר ויותר נדמה לי שאף אחד לא יודע שום דבר על כלום. אני מת על זה. למעשה, אני הרבה יותר אוהב לקרוא על אנשים שמצאו משהו שהם לא יודעים עליו דבר וחצי דבר מאשר על אנשים שגילו את האמת המוחלטת לגבי הכול. לאלה המצאתי שם מיוחד שנראה לי שיתפוס: נודניקים.

 דינוזאורים/ איור: תמיר שפר

ב. עוד דוגמה נהדרת לכמה שאנחנו לא יודעים על מה שהיה פה, בכדור הארץ: ממש לאחרונה טענו גיאולוגים כי יש בידיהם עדויות חותכות לקיומו של אירוע הכחדה מסיבי (מהגודל שהכחיד את הדינוזאורים) נוסף על חמש ההכחדות הידועות לנו פחות או יותר.

קראתי את הידיעה וצחקתי בכל פה ולב: הם טוענים שהאירוע התרחש לפני 262 מיליון שנים, אי אז בתור הפרם (תקופה זיאולוגית) שסגרה את עידן הפליאוזואיקון, שנמשך בעצמו כ-340 מיליון שנה. תור הפרם נמשך כארבעים מיליון שנה ואת עצם קיומו גילה האדם לפני... עשרים שנה! ההיבריס האנושי המקסים הזה, של לחשוב ולגלות בשנות אדם (ושנות חיינו כחציר פורח) משהו שאולי אירע לפני מאות מיליוני שנה ואולי הכחיד יצורים שעל עצם קיומם טרם הכחדתם איננו יודעים דבר, תמיד מחלץ ממני צחוק בריא. כמה טוב לא לדעת כלום ולהמשיך לחקור, לחצוב פירורי זהב של ידע מתוך סלעי בזלת של בורות.

ג. החבר'ה האלה, גיאולוגים ופליאונטולוגים, מנסים בכל כוחם לדעת פחות ופחות על מה שהתרחש בכדור הארץ לפני מאות מיליוני שנים. על כך אני מעריץ אותם. אבל לא פחות אני מעריץ את החבר'ה שמנסים בכל כוחם לדעת פחות ופחות על מה שקרה וקורה רחוק מאיתנו - בחלל!

מסנג'ר היא חללית קטנה, גשושית בעצם, שנשלחה על-ידי נאס'"א לכוכב חמה (מרקורי) ב-2004. מקום קטן וקשוח, חמה. הוא הכי קרוב לשמש, מה שאומר שבצד המופנה לשמש די חמים, משהו כמו 430 מעלות צלזיוס, ואילו בצד המוסתר קצת קריר - מינוס 180 מעלות. מקום כל-כך אומלל, אפילו אטמוספירה אין לו. 11 שנים שייטה לה מסנג'ר בחלל עד שהגיעה ליעדה, ריחפה מעל חמה, צילמה במשך שנה כמאה אלף צילומים של פני השטח עד שהתרסקה השבוע על פני הכוכב. בטח לא החזיקה מעמד יותר מחצי דקה.

אנחנו לא יודעים הרבה על כוכב חמה וכמובן שאני נרגש כמו אחיי מקהילת המדענים לקראת קבלת וניתוח הנתונים ששלחה מסנג'ר לפני שהתרסקה. אלא מה? גם אחר כך כנראה שנמשיך לא לדעת הרבה. כשקראתי שמסנג'ר צילמה מאה אלף תמונות בשנה, שוב פרצתי באותו צחוק בריא ומשוחרר שבא מהלב, מסוג הצחוקים שהורים, גם הוריו המרגיזים של דייגו סוארז דה לה קרוז, צוחקים כשילדם עושה משהו תמים במיוחד.

מאה אלף תמונות בשנה, זה מה שצילמה המסנג'ר. ומזה אנחנו אמורים להסיק מסקנות בעלות ערך על כוכב חמה? איך אפשר? הידעתם שבני האדם מצלמים ומעלים לרשת מדי יום כשלושה מיליארד תמונות, בהערכה לא פרועה בכלל. שלושה מיליארד תמונות של עצמנו ביום למשך מי יודע כמה שנים - ואנחנו עוד לא יודעים שום דבר בעל ערך על העידן שאנחנו חיים בו, מלבד העובדה המבאסת שכולם יודעים הכול על הכול. אבל בעצם כל מה שיש לנו זה אנקדוטות ואופנות מתחלפות. אז ממאה אלף בשנה אנחנו אמורים ללמוד משהו? בשביל זה נסעת, מסנג'ר? לא חבל, כפרה?

אותו דבר מצחיק/מציק לי בכל פעם שאנחנו שולחים חללית ומנחיתים גשושית על כוכב זה או אחר וזו נוסעת כמה מאות קילומטרים אנה ואנה ומצלמת כך וכך תמונות. כל-כך הרבה מאמץ בשביל לא לדעת כלום - בעיניי זה לא פחות מנשגב. מה שאתה לא יודע זו דלת שנפתחת בפניך, מה שאתה יודע זו דלת שנסגרת בפרצופך. אני מעדיף את אופציה א'.

ד. חשבתי על כל הדינוזאורים והכוכבים האלה גם השבוע, כשפרצה מחאתם של יוצאי אתיופיה ובפרצופנו התפוצצו כל הדברים שחשבנו שאנחנו יודעים והתברר שאנחנו לא; שכל מה שידענו היה רק מושג קלוש. במקרה הזה, להבדיל, בגלל שלא רצינו לדעת. העדפנו להסיט את המבט, להתבצר בכל מה שחשבנו לנכון. האולפנים, גלי הרדיו ודפי העיתונים התמלאו מיד בדעות נחרצות על למה קרה מה שקרה ואיך אפשר לתקן את מה שמקולקל. כולם דיברו וכתבו כאילו הם יודעים הכול במקום לומר: לא יודעים. לא יודעים מה בדיוק מקולקל ואין לנו מושג איך לתקן, אבל באמת היינו רוצים לדעת. ויותר ממה שהיינו רוצים לדעת, היינו רוצים ללמוד. כי לדעת זה קל, בשביל ללמוד צריך אופי.

לא יודע אם זה היה עוזר במשהו, כמו שאני לא יודע במה זה יעזור אם נצליח למקם את צ'ילזאורוס דייגוסוארזי על הרצף האבולוציוני. אבל דבר אחד נדמה לי שאני יודע: כשאתה לא יודע, זה בדרך כלל סימן שאתה בכיוון הנכון. ובקשר לתהייה שבפסקה הראשונה, בסוף החלטתי לא לשנוא ולא לשטום את מנואל וריטה. במקום זה אשתמש בדייגו כדוגמה: ילדים, אם תתנהגו יפה אקרא על שמכם דינוזאור.

 דרור פויר

אני בטוח שהצ'ילזאורוס דייגוסוארזי שהתהלך פה בתקופת היורה, היה שמח לדעת שיום אחד יגלה אותו ילד