בעלי רשת חדרי הקריוקי פלאג-אין: "מוזיקה זה דבר מחבר"

מרבדים של עלי כותרת לבנים, עם פקעות חוטי ארגמן הבוהקים למרחוק, מעטרים את ענפי העץ הדקים אשר בצדי הכבישים, בפארק שבמערב העיר טוקיו. זוהי סוף עונת פריחת הדובדבן (סאקורה) ביפן, שלמרבה המזל התמהמהה השנה. העצים הללו כולם ממוספרים, ודומה כי שורשיהם דיממו ברעידות אדמה ובהפגזות מימי המלחמה, שהותירו חורבות.

אלא שבניגוד לעצי הדובדבן, תרבות הקריוקי ביפן הינה רב-עונתית, והיא למעשה התפשטה עד כדי כך, שבנוסף על רבבות חדרי קריוקי הפזורים ברחבי העיר טוקיו, בניינים רבים במרכז העיר הוקמו במיוחד עבור תרבות בילוי זו, שכמו חולשת על פני הארץ כולה. כזו היא "קדחת הקריוקי", מושג שאימצתי עוד ביום הראשון להגעתי לטוקיו, עת התוודעתי לכך שרבים מהמקומיים מקדישים את מרבית שעות הפנאי שלהם לפעילות תרבותית זו, שבמסגרתה קבוצת אנשים יושבת בחדר, אוכלת, שותה ושרה לצלילי פלייבק, מול מסך המקרין קליפ בלוויית מילות השיר.

בתי הקריוקי פרוסים לאורכם ולרוחבם של הרחובות: במרומי מגדל המשמש גם כבית מלון יוקרתי, בבית אבות, בבית קריוקי הנחשב לוותיק ביותר (משנות ה-70 של המאה הקודמת, העשור שבראשיתו הומצאה מכונת הקריוקי הראשונה), וכבר בשעות בוקר התערו בו מבקרים, מקומת המרתף עד לקומה השלישית. משם לסירה השטה לצלילי שירי פופ יפני ופופ מערבי הבוקעים מקופסת הקריוקי הקבועה במרכזה, ומשם לבניין דמוי בית משרדים, שכל כולו מיועד לחוויית הקריוקי, ובו אין חדר הדומה לקודמו. לא זו בלבד שעשרות חדריו מאובזרים ומעוצבים כל אחד אחרת, גם הקומות נבדלות באופיין - קומה בסגנון נשי, קומה יוקרתית עבור מי שהפרוטה מצויה בכיסו, וקומה בסגנון שנות ה-80 - עשור שבו התפשטה תרבות הקריוקי מחוץ ליפן, אל מדינות אסיה, אירופה, ארצות הברית, אוסטרליה, וכן למדינה מערבית קטנה ומסוכסכת במזרח התיכון.

בני אלף

פירוש המונח "קריוקי" הוא "תזמורת ריקה", כמו גם "להקה ללא סולן". אם להציע פרשנות חופשית למונח, הרי שקריוקי הוא "שירה ללא יומרה", ופה טמון ככל הנראה סוד קסמו של הבילוי. מה, אם כן, הפך את הקריוקי לצורת בילוי כה פופולרית, ואף לסממן תרבות מודרני, דווקא ביפן? אפשר והתשובה היא שהקריוקי מהווה מקום מפלט מפני הנוקשות החברתית, מפני משמעת הברזל בעבודה, והלחץ היומיומי. בנוסף, ביפן תרבות המסכות הינה בעלת משמעות טקסית, וקריוקי הוא המקום שבו מוסרות מסכות, ובמקום שאין מסכות אין מעמדות.

"היפנים הרבה יותר בסטרס מהישראלים. עובדים גם ב-23:00 במשרד. הם מתפקדים תחת מערכת קודים קשוחה. יש קוד התנהגות בעבודה, ומסכה שאתה, כמנהל, שם עליך בתחילת יום עבודה. בישראל זה עולם אחר מהבחינה הזו. כאן, ילדים וגם מבוגרים לא באים בשביל לפרוק את הסטרס. הם באים כי מוזיקה זה דבר מאוד מחבר, והחיבור האנושי משחרר משהו טוב", אומר ל"גלובס" עודד גולן, 45, לשעבר סמנכ"ל בחברת קומברס, ומי שעד לפני 5 שנים ניהל את הפעילות העסקית של החברה-הבת של קומברס, אסיה פאסיפיק, שמשרדיה בטוקיו.

בשהותו שם נחשפו הוא ורעייתו ענת, לתרבות הקריוקי (השניים, עם ילדיהם, שהו בסך-הכול 5 שנים ביפן), ולפני פחות משנתיים, הקימו רשת של חדרי קריוקי להשכרה בשם "פלאג-אין". כיום מונה הרשת 3 סניפים - ברמת-החייל בתל-אביב, בראשון-לציון, וברמת-ישי. הסניף בתל-אביב, שבו 18 חדרים מעוצבים היטב, הם גרסת ההיי-טק של חדרי הקריוקי העממיים ברובם שביפן. הזוג גולן, מן הסתם מודעים לתדמית הלא מזהירה של הקריוקי בארץ - החל ממועדוני קריוקי שמושמעת בהם, בעיקר, מוזיקה מזרחית, וכלה באווירה עממית שמשרים מפעילי קריוקי בקהל - ייסדו מקום המשדר רוקנ'רול, ומחשבה זו חלפה בראשי טרם בי קורי בשירותי הגברים, שם גיטרה חשמלית מחוברת לחשמל ניצבת מעל האסלה.

- יש לכם פילוח של לקוחות? גילאים, מין, מגורים? שרים יותר לועזי מישראלי?

גולן: "קשה מאוד לפלח את סוג הלקוחות. באים לפה בחודש בממוצע 10,000 איש. הרבה בגילאי 25-35, טיפה יותר בנות מבנים. המון מסיבות יום הולדת, מסיבות רווקות. יש יחס דומה בין שירים לועזיים לעבריים. אולי בעתיד נפלח, אם יהיה צורך. "בסך-הכול הקונספט של מוזיקה, אוכל, שתייה וחבר'ה - פונה למרכיב הכי בסיסי של אנשים, ויש בזה משהו אינטימי".

- בארץ כבר היה טרנד של קריוקי. היה את מועדון ה"בולדוג" התל-אביבי, היו עוד נסיונות שכשלו.

"זה לא טרנד. זה קיים כבר עשרות שנים בעולם האסייתי, וזה מתאים לכל אדם בכל מקום בעולם. זה היה כך אלף שנים אחורה, ויהיה כך אלף שנים קדימה".

■ הכותב היה אורח חברת "פלאג-אין" ביפן.