נתניהו הוא כמו הודיני, רק הפוך

הניסיונות של נתניהו למנות קואליציה התואמת את הגחמות של שרה הסתיימו בכישלון מחפיר פעם נוספת. בבחירות הקודמות זה נגמר בברית האחים לפיד-בנט, והפעם בשדרוגה המדהים של איילת שקד. במקום להחזיק בתיק התרבות הזניח תכנס שקד למשרד המשפטים היוקרתי. מי שלא רצתה אותה כמזכירה בלשכה, קיבלה אותה כשרה בקבינט.

שרת המשפטים, שחוגגת היום 39, יכולה לציין גם את חג הפועלים. כל פועלי העבר בלשכת נתניהו: בנט, שקד וראש המטה שלו שלום שלמה, הפכו לאנשים הכי חזקים בקואליציה. על זה נאמר קם המלפפון והיכה את הגנן. בפוליטיקה הישראלית לא זכורה כזו נקמה מתוקה של צוות עובדים ממורמר בבוס ובאשתו הבלתי צפויה. שלום שלמה שהוגלה מעמדת היועץ הפוליטי בלשכת רה"מ הפך להיות אדריכל הנקמות של בנט ושקד. הוא ניצח על מלאכת כריתת הברית בנט-לפיד, והוא זה שהציג הפעם לנציג הליכוד, עו"ד דוד שמרון, את מחירה היקר של הנקמה.

יו"ר הבית היהודי היה יכול להציב בתפקיד את אורי אריאל שדרש את התיק (ויש מי שבטוח שהוא עשה זאת בשליחות נתניהו רק כדי למנוע משקד להחזיק בתפקיד), אבל בנט התעקש לתקוע אצבע בעינה של הגברת נתניהו. אחרי ששרה עשתה הכל כדי להשפיל את הח"כית הצעירה מהבית היהודי, מדובר בהיפוך גורל מרהיב.

רק קוסם כמו נתניהו, עם הישג שמימי של 30 מנדטים, יכול להפוך את בנט שיצא חבול ומוכה ממערכת הבחירות עם 8 מנדטים ובלי קואליציה אחרת, למלך הממשלה החדשה שגרף את תיקי המשפטים, החינוך והחקלאות. עבור הציונות הדתית להחזיק בתיקים האלה זה כמו לכבוש את הר הבית.

זה החלק הגלוי של הנקמה של בנט. החלק הסמוי עוד יתגלה בהמשך. אפשר לסמוך על אורי אריאל שניצל את ההזדמנות וקידם את ענייני יו"ש בלילה הדרמטי. צלליתו של זמביש, מראשי מועצת יש"ע, שנראתה בלילות המו"מ האחרונים בכנסת, מעידה שיש לבית היהודי הישגים שעוד לא נחשפנו אליהם.

נתניהו הותיר את כולם פעורי פה. הוא היה הראשון לזהות שיש לו 30 מנדטים, אבל האחרון לזהות שצריך לסגור את הקואליציה כמה שיותר מהר. תנאי הפתיחה שלו ב-17 במרץ אפשרו לו להקים ממשלה ביומיים, כשיום אחד מהם הוא יושב רגל על רגל בבית קפה. הציבור נתן לו חצי קואליציה, 30 מנדטים הביא נתניהו מהבית. רק עוד 37 אצבעות הוא היה צריך לגייס וגם כאן הוא נכשל כישלון חרוץ. הזחיחות ושכרון הכוח הובילו אותו לטרגדיה של טעויות.

במקום שהמחיר של השותפות ילך וירד משלב לשלב, הוא רק עלה. זו אלכימיה הפוכה. במקום להפוך קש לזהב, נתניהו הפך זהב לקש. עם כל מפלגה שנתניהו חתם, הוא הפך סחיט יותר. כמו הודיני, אבל הפוך. על זה עוד יכתבו קורסים שלמים במדע המדינה. במערכת הפוליטית נשמו לרווחה שנתניהו לא מנהל מו"מ מדיני. זה היה עלול להיגמר בהעברת השליטה בת"א לפלשתינים.

ליברמן סורפרייז

בשבוע שעבר סיפר ליברמן למי שסיפר בדיחה: אמריקאי רואה אצל השכן שלו מכונית מפוארת. אלוהים, תעשה שתהיה לי גם כזו, הוא מבקש. ישראלי רואה את הבית של השכן. תשיג לי גם כזה, הוא מתפלל לבורא עולם. רוסי רואה פרה אצל השכן. היא מניבה אלף ליטר חלב בחודש, הוא מספר ליושב במרומים. אז מה אתה רוצה שאני אעשה? אלוהים שואל. תהרוג אותה, עונה הרוסי.

הצחוק של השומעים כנראה העיב על יכולת הניתוח והם פספסו את מוסר ההשכל. בדיעבד המסר ברור: ליברמן מעדיף להיות באופוזיציה, לוותר על תיק החוץ ועל מנעמי השלטון, העיקר שנתניהו יסבול. גם אם הפרשנות היתה ברורה לשומעים, אף אחד לא היה חושב שליברמן רציני. מי היה מאמין שליברמן הקשוח ייתן לאמוציות להכתיב לו את המהלכים הפוליטיים. מי ששוחח עם ליברמן באחרונה אמר שהוא מאשים את נתניהו בכל דבר אפשרי. האם התיעוב שלו לנתניהו גרם לו לאבד את השכל הישר ואת המחשבה הפוליטית או שהמהלך שבינתיים נראה מבריק ישתלם לו גם אלקטורלית? ימים יגידו.

בשני בערב נצפה כחלון נכנס ללשכת נתניהו בכנסת. שר החוץ שהתפטר חמש שעות קודם לכן ישב בדיוק באותה השעה באולפן ערוץ 2 והסביר לאומה את מהלכו המפתיע. הטלוויזיה בחדרו של נתניהו היתה פתוחה. אפשר רק להצית את הדימיון עם מה נאמר שם בין שר האוצר לראש הממשלה אחרי שליברמן עשה לנתניהו תרגיל הטעיה.

לילה קודם עוד ישבו אנשיו למו"מ, למחרת עשה איווט לנתניהו כיפה אדומה, בעיתוי שבו כבר אי אפשר היה להחליף את הנבחרת הקואליציונית המסתמנת. ליברמן סגר את הדלת של האוטובוס רק אחרי שווידא שיש לנתניהו ממשלה. הוא הטיל את הפצצה רק לאחר שכחלון והחרדים חתמו. לו היה רוצה להפיל את הממשלה - היה מתאם עם כחלון את המהלך, ויו"ר כולנו היה מכניס כוכבית להסכם הקואליציוני שאומרת לנתניהו: שמור על קשר, כשיהיו לך 67 אצבעות תתקשר. אנחנו נצטרף.

אבל ליברמן עשה תמות נפשי עם פלישתים. את נפשו הוא הרג, אבל הפלישתים בחיים. מי שמנסה לנתח את ההחלטה של איווט משער שיחד עם ההנאה הצרופה לראות את נתניהו מתפתל, הוא לא רצה לקחת על גבו הפלת ממשלת ימין.

לכחלון הוא התקשר קצת לפני מסיבת העיתונאים והודיע לו שהשאיר אותו שבוי בידיים של ש"ס ובנט. אחרי שזרק אותו לגוב האריות הוא סגר את הדלת. כשנשאל כחלון למה הוא נכנס לממשלת 61, הוא עלה לפודיום בכנסת והודה שהוא ממולכד. הלחצים שהפעיל עליו הרצוג ביממה שתבוא לאחר מכן שלא להצטרף לממשלת נתניהו הפכו את לחצי הטייקונים במהפכת הסלולר לעדינים. למרות ההבטחות המפליגות כחלון סירב. הוא לא יפר הסכמים חתומים.

הבעיה של כחלון היא הקטנה יותר. הרפורמות שלו לא שנויות במחלוקת. יחימוביץ' לא תוכל להתנגד לרפורמה שלו בבנקים, לפיד לא יצביע נגד הורדת מחירי הדיור. לכחלון אין אג'נדה פרטית, הוא יקבל תמיכה מהאופוזיציה עוד יותר מזו שיזכה לה בקואליציה. גם הערבים יתמכו. הצרה הגדולה תהיה עם חוקי המשילות ועם התקציב. הגדלת מספר השרים תעבור בקלות, אבל אח"כ יתחילו הבעיות. חברי הקואליציה יכולים לשכוח מנסיעות לחו"ל.

הממשלה החדשה נראית כמו שדה קרב. בחודש וחצי האחרון היה כאן מרחץ דמים. ליברמן ירה בנתניהו, בנט נלחם בדרעי והכניע את נתניהו, כחלון פגע בכולם ורק יהדות התורה בינתיים מרוצה. זה מתכון כושל לשרידות קואליציונית.

יש מי שמספידים כבר את הממשלה שעוד לא הושבעה אם כי סביר להניח שאף אחד ממרכיביה לא ירצה שוב בחירות. אחרי פארסת הקמת הממשלה אחוזי ההצבעה ירדו, חוסר האמון של הציבור ירקיע שחקים. נתניהו יהיה חייב למצוא פתרון קואליציוני. כדי להכניס את ליברמן לממשלה יצטרכו לאתר אצלו תכונות של אתלט עם גמישות של נדיה קומנצ'י. זה לא יקרה לעולם. ליברמן יישאר בחוץ. בינתיים המפרק הרשמי נתן אשל ימשיך לחפש עריקים ביש עתיד ובישראל ביתנו. גם זה נועד לכישלון.

הסרט היחיד שנתניהו יכול לצפות בו זו הצטרפות של המחנה הציוני, אם כי אין שום סיבה שמפלגה חפצת חיים שרוצה להיות אלטרנטיבה שלטונית ויודעת שלנתניהו אין כל אפשרות אחרת - תתגייס להציל את נתניהו במקום לקצר את חיי הקואליציה. אם תוצע להרצוג רוטציה זה כבר סיפור אחר. זה יהיה הניצחון הגדול של ליברמן. אבל נתניהו מתנגד לרוטציה באותה עוצמה שהוא מתנגד למינוי ממלא מקום רה"מ או סגן. זה בל יעבור מבחינתו. אלה סוגיות מתחום הנפש, לא מתחום ההיגיון.

GPS לכל ליכודניק

מי שחושב שאחרי המו"מ עם בנט הסיוט של רה"מ נגמר, שיחשוב שוב. הגיהינום האמיתי ממתין לנתניהו בליכוד. אחרי שנסחט כמו כביסה עם לכלוך קשה במיוחד על ידי הבית היהודי, הוא צפוי לעבור בארבעת הימים הקרובים תהליך של סחיטה ואולי גם ייבוש על ידי חברי הליכוד. לאחר שהפנימו שיאלצו להסתפק בתיקים בינוניים בלבד, התפנו בליכוד לעסוק בשאלה מטרידה הרבה יותר: מי ימונה לשר בסיבוב הראשון. כי כשמדובר בנתניהו, מי יודע אם תהיה פעימה שניה. אף אחד מהמועמדים לא מאמין לנתניהו, והוא לא סומך עליהם בחזרה. החשש שלו מוצדק. כל מי שיקבל אינדיקציה שלא ימונה לשר בסבב הראשון יכול להיעלם לנתניהו מההצבעה על השבעת הממשלה ביום שני הקרוב. הפתרון שמצאו לכך בליכוד הוא להרחיב את הממשלה עוד לפני שתושבע. הממשלה הלא קיימת תורחב ורק לאחר מכן שריה ישבעו אמונים. כרגיל, הלחץ על נתניהו עבד.

לרה"מ מומלץ להצמיד GPS לחברי הליכוד שיישארו רעבים. מספיק ח"כ אחד שיתקע ברמזור, אחר בשירותים, ושלישי יחלה בשפעת, ונתניהו נפרד מהבית בבלפור.

הכוונה המקורית היתה למנות בהתחלה רק 10 משרי הליכוד. מקומם של חמשת השרים המכהנים: ישראל כץ, גלעד ארדן, סילבן שלום, בוגי יעלון ויובל שטייניץ, מובטח. והנה עוד דבר בטוח: הבחור הצעיר עם השיער אפרפר שאלוהים יודע מה עבר לו בראש, שר המשפטים כבר לא יהיה. שטייניץ לא ראה את זה בא. לא את העברת המשפטים לשקד, ולא את העובדה שיככב עמוד האחורי בידיעות אחרונות השמור בד"כ לדוגמניות בביקיני ולכוכבים מהוליווד. אם השר לענייני מודיעין לא ידע שהשמפו צובע את השיער מה זה אומר על מצבה המודיעיני של ישראל?

כך או כך, על חמשת המקומות הנוספים מתמודדים לפחות 10 ח"כים, שהחשש הכי גדול שלהם היה ליפול בגורל ולהתמנות רק לאחר שישונה החוק שיאפשר לליכוד למנות 12 שרים מטעמו.

דווקא מי שאין לו מה להפסיד הוא הבעיה של נתניהו, ולכן רה"מ רצה להשביע בשלב הראשון את מי שהיה עלול להסב לו נזק פוליטי. הצרה היא שיש לו הרבה יותר מחמישה שאין להם אלוהים בתוך הסיעה. מעניין היה לראות אם נתניהו היה מוצא אומץ לא למנות על ההתחלה את מירי רגב למשל, שכבר איימה שתעשה לו הפיכה, או את דני דנון, שאותו הוא צריך כיו"ר מרכז הליכוד, ועוד לא הזכרנו את איוב קרא שיושב על חבית חומר נפץ ודורש להתמנות לשר הלא יהודי היחיד בממשלה. אם קרא לא ימונה, גם משלחת החיפוש מנפאל לא תמצא אותו בסמטאות דליית אל כרמל ביום שני.

ויש עוד שמונה שסוחבים הבטחות ישנות ונחושים להתמנות לשרים: גילה גמליאל שעוד ממתינה מהקדנציה הקודמת, ציפי חוטובלי שיכולה להיות נכס אלקטורלי ויש במינויה הזדמנות לחזק את הציונות הדתית בליכוד, אקוניס הנאמן, חיים כץ בעל הגייסות, צחי הנגבי שבקדנציה הקודמת לא זכה לכהן כשר, בני בגין ששב הביתה כשנתניהו קרא, וכמובן אלקין ולוין שניהלו את המו"מ הקואליציוני והפעם האחרונה שראו מיטה היתה לפני חודש וחצי.

את כל אחד מאלה נתניהו יוכל לחפש בסיבוב במציאות של 61 מנדטים. רה"מ חייב סיעה מרוצה ולא בדיכאון קליני. מכיוון שאת הפוסט טראומטים שכיהנו כסגני שרים בקדנציה החולפת אי אפשר יהיה לשכנע לשמש שוב בתפקיד שחירב להם את הקריירה (דנון פוטר, חוטובלי סבלה כל הקדנציה, אלקין פרש ברגע שיכל, אקוניס הרגיש שנפגע מעמדו הציבורי) שוקלים בסביבת רה"מ למתוח את החבל ולרצות את כולם באמצעות רוטציה. בין צחי לאופיר, בין ציפי לחיים וכך הלאה.

את המעגל נתניהו לא יצליח לרבע. כל ח"כ שהוא דוקר היום, נתניהו יזדקק לו מחר. הדם הרע בסיעה ישאיר את כולם תאבי נקם בעיקר כשהם יודעים שרה"מ חלש ופגיע וכל אורן חזן מלך. אם ככה נראה ניצחון של 30 מנדטים, מעניין איך יראה הפסד.