כחלון מתחיל ברגל שמאל

1. לפחות לפח אחד משה כחלון, שר האוצר המיועד, לא נפל. כשנשאל מה הוא ממליץ לרוכשי הדירות לעשות, הוא אמר, פחות או יותר, שהוא ממליץ להם להמשיך בשגרת חייהם. רוצה לומר: למדתי לקח מהבטחותיהם של יאיר לפיד ואורי אריאל, שהציבו יעדים וזמנים לתפנית בשוק הדיור, וככל שחלף הזמן התבררו ההבטחות הללו כצ'ק ללא כיסוי.

אבל כחלון מבין היטב שהוא הציב, גם אם בעקיפין, יעד מרכזי לקדנציה שלו - הוזלת מחירי הדיור. הוא יכול לעשות אלף ואחד דברים מוצלחים במשרד האוצר, אבל אם מחירי הדיור ימשיכו להתנפח או אפילו יישארו סטטיים בסוף הקדנציה שלו באוצר - זה מה שיזכור לו הציבור. בועת מחירי הדיור היא הרי הבעיה מס' 1 במשק, היא המנוע של הרחבת הפערים בחברה הישראלית, היא זו שיוצרת אשליה של עושר אצל בעלי הדירות שבבעלותן דירה אחת, היא זו שמשעבדת דור שלם למשכנתאות זולות לכאורה, שהריבית בהן ירדה לשפל היסטורי, בלי שהם מבינים אילו סיכונים הם מקבלים על עצמם.

ועם זאת ולמרות הכול, ירידת מחירי הדיור לא ממש תלויה בכחלון, או בכל פוליטיקאי אחר. זה לא סוד גדול לקוראי הטור הזה: הריבית האפסית, הריבית הריאלית השלילית, זו שהונהגה לאורך שנים רבות, לא רק בישראל, עיוותה את מחירי הנכסים. גם באוצר וגם בבנק ישראל מבינים זאת, למרות הניסיונות להדחיק את האמת הזאת, במיוחד בבנק ישראל. ריבית שלילית היא הדלק וסם החיים של כל בועת נכסים. כל שוק חם - בין אם בנדל"ן ובין אם במניות או באג"ח - צומח על המצע הפורה של ריבית ריאלית שלילית.

עורק החיים של שוק חם הוא כסף שמחולק בזיל הזול, כסף שמחולק ללווים בריביות רצפתיות, וכשיש מימון נגיש ותמחור סיכונים לא ראוי, זה מושך עוד ועוד כסף זול למערכת, מאיץ את עליית המחירים, יוצר אופוריה ונוטע אשליות שהפעם זה שונה, או שהמחירים ימשיכו לעלות לנצח נצחים, או שאין אלטרנטיבות, או שהדירות תמיד עולות - כל אותן אמירות האופייניות לאופוריה חסרת גבולות בשווקים, שמתנפצות דרך קבע, כי דרכם של סיכונים היא להתממש בנקודה מסוימת, בעוצמה מסוימת ובעיתוי שאיש אינו יכול לצפות (כדאי לשים לב היטב לאזהרה של ג'נט ילן, יו"רית הפד, על מחירי המניות הגבוהים ומרווחי התשואה הנמוכים באג"ח ו גם למיני דרמה של הימים האחרונים בשוק האג"ח העולמי בכלל ובשוק האג"ח הממשלתי הישראלי בפרט).

לכחלון, אם כן, נותרו שני כלים לנסות ולהשפיע באמצעותם על שוק הדיור. האחד, אפשר לקרוא לו "התערבות ממשלתית כלשהי", כלומר תוכנית כזאת או אחרת המסבסדת את מחירי הדירות לזכאים - בין אם סבסוד במחיר הקרקע ובין אם בהטבות מיסוי - בתוך קביעת סט קריטריונים לזכאות (התוכניות הללו כוללות את מחיר למשתכן, דירה להשכיר, מחיר מטרה - ללא קריטריונים - ומע"מ אפס, שעד עכשיו יצרו בעיקר דיבורים). הכלי השני הוא מיסוי, ודרכו אפשר לשלוח "איתותים" לשוק, לפחות בצד הביקושים.

ביחס לשני הכלים הללו, כחלון נפל בפח הדיבורים והפטפוטים, עוד לפני שכף רגלו דרכה בלשכתו במשרד האוצר. ראשית, בנוגע לאופן הסבסוד: לא ברור מה חלף במוחם של כחלון ואנשי צוותו כשחתמו על ההסכמים הקואוליציוניים שתלו את יהבם בתוכנית "מחיר למשתכן".

הסכמים קואליציוניים הם אכן בסך הכול הסכמים קואוליציוניים ופעמים רבות בבחינת אות מתה, אבל העובדה שבהסכם הקואליציוני עם יהדות התורה נכתב דבר אחד בנוגע לתוכנית (ביטול הקריטריונים שנקבעו בעבר והחזרת הקריטריונים הישנים שנותנים עדיפות לחרדים) ובהסכם עם "כולנו" נכתב דבר אחר וכללי ("על פי קריטריונים שייקבעו"), עלולה לשלוח את כחלון לסבבי בג"ץ שימסמסו ויתקעו את כל התוכניות שנראות יפה על הנייר עד שהן מגיעות למבחן הביצוע. גם חתימתו של כחלון על סעיף שבו הוא מבטיח להוציא את כל מכרזי הדיור במתכונת "מחיר למשתכן" היא מופרכת, במיוחד על רקע חוסר הבהירות סביב הקריטריונים, שעלולה לבסוף להביא לסבסוד בהיקפי ענק (תקרת הסבסוד במחיר למשתכן עומדת על עד 400 אלף שקל לדירה), שעשוי לזלוג גם לאלו שלא ממש מגיע להם.

באשר לכלי המיסוי, הדברים מורכבים מאוד. חשיפת "גלובס" לפני שבוע את הכוונה להעלות את מס הרכישה ל-20% מהשקל הראשון והרעש העצום שהיא יצרה בשוק גרמו לכחלון לעשות פליק-פלאק, גם אם באופן חלקי, ולהודיע ש-20% זה גבוה מדי. אבל מדבריו עולה שמס הרכישה אכן יוקפץ בשיעור כזה או אחר (כיום הוא מגיע ל-10% במדרגות). המוטו בסביבת כחלון ובסביבת אגף התקציבים הוא שצריך ליצור איזושהי אפליית מס לרעת שוק הנדל"ן - או כדי לתקן עיוותים היסטוריים או כדי לנסות לחנוק את הביקושים או שניהם גם יחד.

אז ככה: צריך להיפרד מהאשליה שניתן לפתור את בעיית מחירי הדיור בפרט ואת תחלואי הכלכלה בכלל באמצעות כלי המיסוי. מיסוי הוא אכן כלי חשוב ודומיננטי מאוד; מסים נועדו, בראש ובראשונה, לממן את השירותים שהממשלה מעניקה לאזרחיה, אבל קצת גדול על עולם המסים לפוצץ את בועת הנדל"ן. לכן פתרון משבר הדיור באמצעות מיסוי המפלה לרעה את שוק הנדל"ן, אחרי שהוא הופלה לטובה במשך תקופה ארוכה (צריך לשאול את אגף התקציבים באוצר היכן בדיוק הוא היה בתקופת האפליה לטובה), הוא אחיזת עיניים וגניבת דעת. זאת ואף זאת: אפשר להעלות פה עשרות סוגי מס שאפשר להשית מטעמים של צדק וכדומה, אבל מה שקובע הוא יעילות גביית המס. אם היעילות היא נמוכה, לא עשינו דבר.

נהיה צודקים אבל לא ממש חכמים, כי מה שווה מס אם רשות המסים אינה מסוגלת לגבותו; אם המערכות שלה, הן המחשוביות והן ההתרעתיות, לא מסוגלות להתמודד עם גביית המס? מה שווה הטלת מס מדורג, למשל, אם רשות המסים מתקשה להתמודד עם חיובים מדורגים של מס ובפועל, במציאות האמיתית ולא הווירטואלית של אגף התקציבים, איש לא מדווח -כמה מדווחים על הכנסות משכר דירה מעבר לפטור?

המוטו, כפי שהסביר לנו בכיר בעולם המיסוי, הוא שהשפעת מיסוי על אפשרויות השקעה צריכה להיות נייטרלית. במקרה של נדל"ן, ההשוואה היא בעיקר להשקעות בבורסה, והבעיה היא שאכן, היסטורית, נוצרה אפליית מס לטובת משקיעי הנדל"ן, ומיד נמחיש אותה גם במספרים. בהשקעות בבורסה יש שני סוגי מסים: מס על רווחי הון ומס על דיבידנד. בנדל"ן יש שלושה: מס שבח, המקביל למס רווחי הון בבורסה; מס על השכרה עם פטור עד תקרה של כ-5,000 שקל (מקביל למס על דיבידנד) ומס רכישה מדורג (שמקביל למס מחזור בבורסה, שלא קיים).

בעולם אידיאלי היה מקום למסות בשוק הנדל"ן את הדיבידנד (כלומר, שכר דירה מהשקל הראשון) ואת השבח בדירות להשקעה ואף לדירה יחידה באותם שיעורי מס. אבל זה בעולם אידיאלי, כי בעולם האמיתי זה לא קרה. נהפוך הוא, בפועל ניתן פטור למשקיעים ממס שבח לתקופה ארוכה. ב-2014 הוא בוטל, אבל מאז החיוב בו לא נעשה באופן מלא אלא ליניארי, כלומר "סופרים" את המיסוי רק מ-2014 ולא רטרואקטיבית, כך שכל הרווח-שבח שנוצר טרם 2014 לא ממוסה. והרי בין 2008 ל-2014 נוצר שבח עצום בשוק הנדל"ן.

את תוצאת הפטור הזה אתם יכולים לראות בטבלה המצורפת. גביית מס שבח ממשקיעים עומדת על כמה מאות מיליוני שקלים בודדים לשנה (מתוך גבייה של כ-2-2.8 מיליארד שקל מס שבח מדי שנה, רובו מקרקעות ומנדל"ן מניב). היא אמנם עלתה בשנת 2014, שנת ביטול הפטור, אבל זה עדיין לעג לרש. הדבר המדהים בנתונים שנמסרו לנו על ידי האוצר היא הטבת המס שהוענקה למשקיעים בשוק הנדל"ן כתוצאה מהפטור בשנת 2014 לבדה. שימו לב: היא עומדת על 2.5 מיליארד שקל!!! נכון שזה תיאורטי ולא ברור מה היה קורה להתנהגות המשקיעים אם מס השבח היה מושת גם על הרווח הרטרואקטיבי, אבל המספרים מדברים בעד עצמם. האוצר איפשר למשקיעי הנדל"ן חגיגת מס מטורפת, והכי מצחיק - ב-2015, אחרי שכל הסוסים ברחו מהאורווה וכל הרווח הפטור ממס נערם, הוא הולך לנקודת הקיצון השנייה ומנסה להקפיץ דרמטית את מסי הרכישה.

 גביית מס שבח מדירות

ואמירה כללית לגבי גביית המס: גם אם יוטל מס מהשקל הראשון על שכר דירה (מס צודק לחלוטין), ספק אם נראה ממנו כסף רב, וזה בגלל כושר ההרתעה הנמוך של רשות המסים. נחמד שהחוק מחייב אזרחים לדווח, אבל מי בדיוק בודק? רשות המסים לא עושה זאת וגם אם מדי פעם יש ידיעה בעיתון על מי שנתפס בהעלמת מס על שכר דירה, זו טיפה בים. לכן רצוי וכדאי להנהיג חובת דיווח כללית במשק, כדי ליצור קו הרתעה ראשון, כדי לתמוך במלחמה בכלכלה השחורה וכדי לסייע באיתור מעלימי המס.

2. הפח השני שכחלון נפל אליו הוא הרפורמה בבנקאות שהוא משווק ללא ליאות. בדומה לקריטריונים של מחיר למשתכן שייכנסו עתה לוועדות על גבי וועדות, גם הרפורמה שלו בבנקאות תיכנס לוועדות על גבי וועדות, ב"חסות" בנק ישראל. אבל הוועדות הן דווקא לא הבעיה, אלא האשליה שכחלון ואנשיו יצרו כאילו הפרדת חברות כרטיסי האשראי מהבנקים תוביל לעולם שכולו טוב לצרכנים, למפץ היסטורי ולכל ההבלים האחרים. לא פלא שמי שהנהיג מאחורי הקלעים את ה"רפורמה" בבנקאות של כחלון הוא בין היתר דרור שטרום, לשעבר הממונה על ההגבלים העסקיים, אחד מאדריכלי ועדת בכר הכושלת ומי שאישר בזמנו את המיזוג בין שופרסל לקלאבמרקט.

שטרום ולהקת העיתונאים שלו מדברים גבוהה-גבוהה על ריכוזיות ומונופולים וקרטלים, אף שהם יצרו את הריכוזיות בשוק הביטוח והפנסיה והובילו לעליית מחירים בדמי הניהול ולנזק של מיליארדים לצרכנים. המחשבה שאם נמכור שלוש חברות כרטיסי אשראי שמחזיקות כמה אחוזים בודדים משוק האשראי הצרכני, והוקוס-פוקוס, אברא קדברא, המרווחים בשוק הבנקאות יצטמצו - היא גניבת דעת של אנשים שמחפשים רייטינג, לייקים ומחיאות כפיים סוערות באמצעות הפרחת סיסמאות קליטות ותו לא. בסוף תבוא אייפקס כזו, או כל קרן השקעות אחרת, שמה שמעניין אותה זה לעשות סיבוב על חברת כרטיסי האשראי, ולעזאזל הצרכנים.

תחי העלאת המחירים! כי הרי רק כך אפשר לעשות סיבוב ענק ופטור ממס כמו שאייפקס עשתה על תנובה ובזק בתוך שנים ספורות. כל הסיסמאות וההבטחות הנהדרות של שטרום ולהקתו ייקברו בשקט-בשקט בלי שאיש מבין המבטיחים יעשה חשבון נפש; נהפוך הוא, הם ימשיכו לעשות שקר בנפשם.

הדרך היחידה לפתור את בעיית המרווחים (בקצה העליון, משלמים היום צרכנים ריבית פיגורים שנתית די רצחנית של בין 13% ל-20%, ובקצה התחתון עסקים משלמים על הלוואות ריביות רצפתיות צמודות) היא שחקן חדש עם תשתית סינוף מתאימה. הבנקים הזרים הרי לא ממש רוצים להיכנס לישראל כי לדבריהם קשה להתחרות עם מערך הסינוף, במיוחד של שני הבנקים הגדולים, לאומי ופועלים. מי שיכול להיות אלטרנטיבה הוא בנק הדואר, שיש לו כ-700 סניפים, יותר מפועלים ולאומי גם יחד.

כיום מעניק בנק הדואר שירותים בנקאיים, אך מדובר בשירותים בסיסיים מאוד (ניהול חשבון עו"ש, שירותי מט"ח, העברת כספים לחו"ל, ביצוע תשלומים, הנפקת כרטיסי אשראי נטענים וכדומה) והוא אינו כולל שני שירותים מהותיים שיש לבנק מסחרי רגיל והם בליבת בעיית המרווחים: פיקדונות ואשראי. דווקא משום שבנק הדואר נותן שירותים לשכבות החלשות, יש לו פוטנציאל להפוך לבנק חברתי וכך לממש את החלומות של כחלון.

הבעיה עם בנק הדואר היא בעיית הון. לפני כשלוש שנים אושר תיקון לחוק המאפשר לבנק הדואר להרחיב את השירותים שהוא מספק, אך הוא אינו עומד בתנאי הרגולציה, ובראשם דרישות הון. החברה האם של בנק הדואר (הדואר שכולנו מכירים) נמצא בתהליך הבראה ואינה יכולה לספק לחברה הבת שלה את החמצן הדרוש לה כדי להפוך לבנק מסחרי לכל עניין ודבר.

הדרך היחידה היא להזרים לבנק הזה הון ממשלתי, להרחיב את שירותיו, לוודא שהניהול נכון (לא משימה פשוטה) ולדרוש (למעשה לכפות) מחירים תחרותיים. עם התשתית הרחבה של בנק הדואר ועם המחירים הנמוכים יחסית שהוא יציע, הוא יכול להיות אלטרנטיבה ולהיות הבנק החברתי הראשון. ברור שהאוצר לדורותיו סולד מכל התערבות ממשלתית ומניהול ממשלתי ומעדיף את אשליית הפירוק וההרכבה מחדש הווירטואלית (ראו ועדת בכר), אבל צריך להתייחס להזרמה כזו כעל הגנת ינוקא, בדיוק כמו הגנות הינוקא שסיפק האוצר למתחרים בשוק החשמל או בשוק הסלולר. זו אמנם הגנה עקיפה, אבל הגנה היא הגנה לכל דבר, בין אם היא ניתנת בהטבות שוות כסף ובין אם היא ניתנת על ידי הזרמת כסף.

 משה כחלון / איור: גיל ג'יבלי