טירוף תל-אביבי

איך יודעים שהעסק ככל הנראה יצא משליטה? תסתכלו על מחירי העסקאות המטורפים והלא צפויים שנסגרים לאחרונה על-ידי מי שנקראים עדיין "הכסף החכם" בתל-אביב (להבדיל מעסקאות של אנשים פרטיים, שהשיקולים שלהם לא בהכרח כלכליים ורציונליים). תסתכלו על הפערים הגדולים בין ההצעות, על זהות הקונים - שמות אלמוניים יחסית, שיכולים לקפוץ בבת אחת למגרש של הגדולים בעקבות הבאזז בענף והכסף הזול שמסתובב בחוץ, וכמובן על תג המחיר.

בסוף השבוע האחרון נרכשה התחנה המרכזית בתל-אביב תמורת 320 מיליון שקל. מחיר המינימום עמד על 200 מיליון שקל, אבל זה לא הפריע למתמודדים בהתמחרות - נצבא, עמוס לוזון ועמרם אברהם - להקפיץ את המחיר בעוד 60%. קפיצות בזה אחר זה בסך 5 מיליון שקל בכל פעם, כאילו מדובר בשקלים בודדים.

שבוע לפני כן, נמכר בית העיתונאים שברחוב קפלן במרכז תל-אביב. קרן ריאליטי, קרן להשבחת נדל"ן (כלומר כזו שמתיימרת להשביח עוד את הקרקע!), שילמה ביחד עם הפניקס 172 מיליון שקל על המתחם הכולל זכויות ל-95 דירות (ועוד 8 מיליון שקל במידה ויגדלו הזכויות). טדי שגיא, אחד שמזומנים הם כנראה הדאגה האחרונה שלו, הציע על אותה קרקע במכרז 77 מיליון שקל.

לא רחוק מבית העיתונאים, לפני כחודשיים נמכר בית הסופר, גם הוא ברחוב קפלן. שנה וחצי אחרי שדרור הלוי שילם 24 מיליון שקל לאגודת הסופרים, נמכר הנכס לאיציק תשובה תמורת 46 מיליון שקל.

מדובר בשלוש דוגמאות טריות מלב תל-אביב. עיר אטרקטיבית שלא צריכה היום להוכיח דבר, שרשויות התכנון שלה שקופות ומסודרות (ודאי באופן יחסי), ושמגלגלת מספיק עסקאות כדי שהכל יהיה פשוט וברור. עיר שבה השמאות הנדל"נית אמורמ לנוע על קשת צרה יחסית, גם אם למתבונן מן החוץ נראה שכל גרגר בה שווה זהב.

ובדיוק בגלל זה, אם נכס קופץ תוך דקות מ-200 ל-320 מיליון שקל, אם ההפרש בין טדי שגיא לבין ההצעה הזוכה עומד על כ-100 מיליון שקל, אם יזם גוזר קופון של כמעט 100% תוך שנה וחצי מבלי שיחולו שינויים בתוכניות, אין ספק שהנדל"ן הישראלי הולך ומאבד את הקשר לכל רציונל כלכלי.