מנשה קדישמן, האמן הישראלי הכי אייקוני של 50 השנים האחרונות, שהלך לעולמו בשישי האחרון, הותיר אחריו מורשת מפוארת ועיזבון אדיר של יצירות, שהפכו לדיוקן מצטבר, חוצה תקופות וסגנונות. האיש והאמן הגדול הצליח לגשר בין עולם האמנות לבין הקהל הרחב, באמצעות דימוייו שהפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית. תרתי-משמע.
לא במקרה הפכה דמות הכבשה שלו למותג שכל ילד יודע לזהות. כמו היונה של פיקאסו או המרלין מונרו של וורהול, קדישמן ניכס את הכבשה לעולמו הציורי כדמות סימלית, "איקונה חילונית", שמבחינתו יכולה להיות תלויה בכל בית, כמו המדונה של העולם הנוצרי.
"הכבשה בעיניי קשורה באופן מטאפורי לחיילים שנפלו במלחמות. ליצחק במעמד העקידה היה איל כתחליף. לחייל ההרוג לא היה איל שיתפוס את מקומו. כתבתי פעם על עבודה שלי - 'החייל ההרוג לעולם לא יאמר אני אוהב אותך'", כך אמר בראיון האחרון ל"גלובס", לפני כשנתיים.
טענו כנגדו שהוא "משכפל כבשים", והוא עשה זאת הרבה לפני הכבשה דולי המשובטת. אולם כמי שצמח בעידן הפופ-ארט, קדישמן מעולם לא ראה צורך לתרץ או להתנצל על היותו אמן יצרני ופורה, לא פחות משהיה יצירתי ורב-כישרון. "אני לא מייצר סחורה, אני יוצר ורואה דברים, אני צריך להתרגש כל יום מחדש, גם מהכבשה וגם מאותו ברוש שנמצא מול החלון שלי. כל יום הוא התחדשות".
קדישמן חש בנוח באותה מידה בתפקיד האמן המצליח בעולם האמנות הישראלי והבינלאומי, כמו בגלריות מסחריות ובהדפסת יצירותיו על תוויות בקבוקי יין וקופסאות קפה. גם החיבור שלו לטבע היה אותנטי כמו העיסוק שלו באמנות. הטבע ונופי הארץ סיפקו לו אוצר מילים אמנותי - שורשי וארצי. היכרותו עם העולם הגדול סיפקה לו שפות ודימויים שונים להתנסות בהם, ובכולם הצטיין.
כך התגבש גוף העבודות הקדישמני, שנע בין פסלים גיאומטריים, מעולם המינימליזם הצורני של שנות ה-60; פסלי ענק שמבטאים רעיון מופשט, בוחנים את כוח הכבידה ושיווי משקל שנראה בלתי אפשרי; עבור בציור הצבעוני, הדשן והחושני; המשך בפיסול הפיגורטיבי של עצים, חמורים ונופים; רישומי שרבוט קלילים על כל מצע אפשרי - מדפי ספר טלפונים ועד לקנבס הקטן שעליו צייר בשכיבה במיטה בשנים האחרונות; וכלה בפסלי הברונזה עזי המבע שמוטיב העקידה הפך בהם לזעקה אוניברסלית משוועת.
סצנת עקידת יצחק העסיקה אותו מאז שגייס אותו האמן האמריקאי ג'ורג' סיגל כדוגמן לפסלו, יחד עם בנו הצעיר, בן קדישמן, שלימים גדל גם הוא להיות אמן. בפסל הענק הניצב ברחבת מוזיאון תל-אביב ובית המשפט, מגולם הילד בעיגול פנים על גבול המופשט, והאיל הופך לדמות נפיל מטיל צל, דמות מאיימת או מגוננת, מצילה. אותן פנים הפכו בהמשך לעוד פריט אייקוני בשפת הסימנים של קדישמן: ניתן לראותו, מוכפל במאות ואולי אלפי פנים קטנות, מוטבעות בעיגולי ברונזה, בפסל המהדהד שמוצג ביד ושם ובמוזיאון היהודי בברלין.
בעבודה מוקדמת יותר אותו עיגול, מוגדל עשרות מונים, ביצירתו התל-אביבית המזוהה כל-כך - "התרוממות", בכיכר הבימה. מעטים יודעים שפסל תאום, בצהוב, ניצב במונטריאול, קנדה. פסלים שלו פרוסים על פני העולם מירושלים ועד ניו-יורק, במוזיאונים ובאוספים חשובים. ספרי מחקר וביוגרפיות אמנותיות עבות כרס נכתבו עליו ועל יצירתו.
מראה של נביא תנ"כי
קדישמן נולד בתל-אביב וראה עצמו ממשיך דרכם החלוצית של הוריו, כשיצא ל"הגשמה התיישבותית", כפי שקראו לזה אז, במסגרת המחזור הראשון של הנחל. בקיבוץ יזרעאל שבעמק היה רועה צאן, ואת דרכו האמנותית החל כפסל, תחילה בלימוד מהמאסטרים הישראליים, כמו רודי להמן, ובהמשך ברויאל סיינט מרטינס ובאקדמיה סלייט בלונדון, שם חי 12 שנה והקים משפחה. באותו ראיון אחרון, סיפר על עצמו כי נמשך לאמנות כצורך קיומי "נולדתי ככה, אין לי אופציה אחרת". אך מחוסר הברירה הזה הצליח לפתח קריירה אדירה, ולהותיר חותם היסטורי ורב-חשיבות על האמנות הישראלית.
גם בעולם הגדול הסתובב כבתוך שלו. פגשתי אותו לראשונה בניו-יורק בסוף שנות ה-80. באותן חולצות לבנות רפויות וסנדלים. הזקן ושיער ראשו הפרוע ששיוו לו מראה של נביא תנ"כי, תמהוני ובוהמי, הצטרפו לגישה האוונגרדית שלו, שהקנתה לו את תדמית האמן הפרובוקטיבי.
אילו נשאר בניו-יורק, היה כנראה מצליח לקנות לו מקום של שווה בין שווים לצד ענקי עולם האמנות. וורהול וראושנברג וכריסטו ידידו הטוב - בני דורו. אך הוא נותר ישראלי וחש שכאן מקומו, עם כל התסכול והכאב שכרוכים בחיים בארץ, שבאו לידי ביטוי גם בעבודתו.
הוא דיבר על הקשר בין אמנותו לבין המצב המדיני ולחוסר האונים שבו נמצאת ישראל בקונפליקט עם שכניה: "אנחנו חנוקים על חלקת ארץ קטנטנה. אנחנו חיים כמו 20 אנשים שתקועים במעלית.אני מרגיש שאנשים חיים בשני עולמות - עולם של פוליטיקה ועולם של החיים עצמם. והם לא מתלכדים אף פעם ולא מבינים שצריך להניע שינוי פוליטי כדי לשנות את החיים עצמם".
קדישמן הכריזמטי, הגדול בגוף ונדיב בנפש, מעולם לא הפריד בין החיים עצמם לעבודת האמנות, שבה היה מעורב בכל מאודו. ב-1968 ייצג את ישראל בתערוכת הפיסול החשובה בקאסל - דוקומנטה. ב-1978 הפך את הביתן הישראלי בביאנלה בונציה לדיר, והציג עדר כבשים חי שרעו על מדשאות גני התערוכה "ג'רדיני די ביאנלה". ב-1995 זכה בפרס ישראל לאמנות (פיסול), ועוד פרסים בינלאומיים רבים עיטרו את הקריירה שלו. אמנותו השנייה, הפחות מפורסמת, הייתה קשרי אנוש ואהבת אדם. החל במעגל המשפחתי הקרוב, ילדיו ונכדיו, וכלה באחרוני הנזקקים שלהם הושיט יד, העניק תרומות, ותמך. הוא הקיף עצמו בעוזרים ותומכים שלהם שילם משכורות. העניק ציורים בנדיבות והתיידד עם זרים גמורים ברגע, מתוך פתיחות והקשבה כנים. בבית שהיה גם סטודיו וגם מחסן הייתה דלתו פתוחה תמיד, וציוריו גלויים לעין, מרפדים כל מסדרון ומעבר.
את רותי דירקטור - אוצרת אמנות עכשווית בינלאומית במוזיאון תל-אביב, תפסה הידיעה על מותו של קדישמן, כמו רבים מעולם האמנות הישראלי, בעיצומם של ימי הפתיחה של הביאנלה בוונציה, מספר שעות לאחר אירוע הפתיחה של הביתן הישראלי. דירקטור: "העיתוי והמיקום העלו באופן טבעי מחשבות על קדישמן בביתן הישראלי בוונציה, 1978 - רגע מכריע ביצירתו, שהיה גם רגע חשוב בתולדות האמנות הישראלית. כאמן המייצג את ישראל, הציג אז קדישמן בוונציה עדר כבשים צבועות ששילבו את זכרונותיו הפרטיים כרועה צאן בקיבוץ עם שפת אמנות עדכנית ונכונה לזמן. הכבשים עם הכתם הכחול על גבן סימנו את החיבור שבין החיים לאמנות, בין טבע לתרבות. אמנות ישראלית נתפשה, כמעט לראשונה בזירה בינלאומית מרכזית כמו הביאנלה בוונציה, כרלבנטית, ושותפה בשיח בן-הזמן.
"פרק מפואר נוסף ביצירה של קדישמן הוא האופן שבו הפך על פיה את עקדת יצחק המקראית והעמיד במרכזה את האנטי-גיבורים: שרה, האיל, יצחק. הפסל הניצב ברחבה שלפני מוזיאון תל-אביב לאמנות מייצג את עקדת יצחק הלא הירואית הזאת, שגם היא משלבת פן ביוגרפי. ב-1973 הוזמן הפסל האמריקאי ג'ורג' סיגל להציב פסל בארץ. הוא בחר ליצור את עקדת יצחק וכמודלים לפסל (פיסול גבס עם מודלים חיים), שימשו קדישמן בתפקיד אברהם, ובנו, בן, בתפקיד יצחק. כמי שהחזיק בסכין המאכלת בפסל של ג'ורג' סיגל נדמה שכל פסלי עקדת יצחק שיצר קדישמן החל מ-1982 היו נסיון מתמשך לא להאדיר את ההקרבה ההירואית אלא להסב את המבט אל הקורבן.
"בדיעבד, כך אפשר לראות גם את 'התרוממות', פסלו המפורסם ביותר, הניצב ברחבת היכל התרבות בתל-אביב, ההולך ומשביח ככל שחולפות השנים - אמנם 3 עיגולי מתכת כבדים הנראים למרחוק, אבל תלויים על בלימה, באלכסון תמידי, וכבר כמעט ארבעה עשורים עושים צחוק ממונומנט ראוי לשמו".
עיזבון של אלפי יצירות
עיזבונו של קדישמן מקיף אלפי יצירות, כולל מחסן עמוס בפסלים רבי-ערך. זאת, בנוסף לאלפי יצירות הנמצאות בידי אספנים וגם בידי אנשים שאהבו את כבשיו - כנראה הציור הישראלי הנפוץ ביותר בין בתי הארץ. "לאמנות יש מקום בכל מקום", אמר קדישמן בראיון ל"גלובס".
ציורים גדולים של קדישמן, (2 מטר או יותר), עולים החל מ-30-40 אלף דולר. פסלי חוצות גדולים שלו - כמו חורשת העצים הניצבת בגן מרכז רבין בתל-אביב - מוערכים במיליון דולר. ציורים קטנים עולים אלפי דולרים. ליתוגרפיות ניתן לקנות באלף שקל ופחות אפילו.
כעת, לאחר מותו, צפוי ערכן של עבודותיו לעלות, אם כי במתינות, בגלל כמותן הרבה. אך קדישמן צפוי, להערכתי, להפוך בעוד 20 שנה לאחד מהקלאסיקונים הישראליים החשובים והיקרים ביותר, לצד ראובן רובין ומרדכי ארדון.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
