בגיל 42, רוז'ין מרפי היא טיפוס של אמנית הפוכה לחלוטין מהדמות הקולנועית של דני קולינס. אחרי שהיתה הפנים והקול באחד הצמדים האלקטרוניים הגדולים של אנגליה בשנות ה-90, "מולוקו", מרפי הוציאה רק שני אלבומי סולו, האחרון שבהם לפני 8 שנים.
היא אמנם השתתפה בפרויקט של דיויד ברן ופטבוי סלים לפני 5 שנים, אבל מרפי בעלת האיכויות הכוכביות המובהקות, כמעט ונחבאת מעיניים ציבוריות. ולמרות שקולה הוביל בצמד להיט ענק כמו "סינג איט בק", כסולנית מרפי ממש לא מחפשת את קרבת המצעדים. היא מקפידה באלבומיה על שילוב בין אלקטרוניקה מלאת תשוקה לבין מבני שירים מסורתיים, ואלבומה השלישי והטרי עתיר בהם.
את ההשראה לשיר הנושא ולקטע הכי חזק בו, "ניצול" קיבלה מצפייה בסרט התיעודי "פריז בלהבות", על סצנת הדראג בניו-יורק של שנות ה-80 ועל שורשי מוזיקת ההאוס כתרבות של שתי קהילות מדוכאות: השחורים והגייז. אלה שני הקטעים החזקים באלבום מוצלח וכצפוי אסתטי לעילא, שנהנה ממעלה נוספת שעדיין אינה שכיחה ומובנת מאליה.
נדיר למצוא זמר ברמת ההגשה של מרפי, שנהנה לתת ולפנות כ"כ הרבה מקום באלבומיו למוזיקה, לצלילים, לדקות ארוכות של התפתחויות נעדרות שירה. "Hairless Toys" נהנה גם מהפקה מוצלחת של אדי סטיבנס, שותפה הבריטי הקבוע של מרפי שעבד בעבר קצת גם עם סייה.
זה אלבום אלקטרוני קצת משונה שבצליליו מנותק מזרמים עכשוויים, באותה מידה שהוא משולל נוסטלגיה לעשורים קודמים. ובתכניו הוא עוסק בפוליטיקה של הכוח, מיחסי מין ועד ליחסים הפוליטיים.
לא לכל אוזן, ועדיין הישג אמנותי יפה למרפי.
* ציון: 8
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
