כך פספסנו את ההזדמנות האחרונה לתחרות במשק הגז

לא נכחתי בחדר שבו התקבלה ההחלטה על עתיד משק הגז, אבל אני משוכנע שאף אחד מהמחליטים לא היה מרוצה. זו החלטה רעה, אבל כמו שאומרים על הדמוקרטיה, כל החלופות היו גרועות ממנה. המונופול יישאר איתנו ואולי אף יתחזק, אבל ההזדמנות היחידה שהייתה לישראל לשבור אותו הוחמצה בדיוק לפני שנה, לא מעט בזכות מי שתוקף היום את הממשלה על כניעתה למונופול.

חברת וודסייד האוסטרלית הייתה האיום האמיתי היחיד על ההגמוניה של נובל אנרג'י. החברה הזו באה לכאן עם כוונות ויכולות לפתח את מאגר הגז לוויתן. הדרישה שלה לקבל הקלות מס הייתה מחיר נמוך מאוד תמורת האפשרות לפרק את המונופול שישלוט כאן בעשורים הקרובים.

אבל היה מי שחשב שהמחיר הזה מוגזם ושערורייתי. חברת הכנסת שלי יחימוביץ' ניהלה מאבק נחרץ בדרישה להפסיק את המו"מ עם וודסייד. הלחץ הציבורי שהפעילה על מנהל רשות המסים משה אשר הוכיח את עצמו: אשר התקשר למנכ"ל וודסייד פיטר קולמן דקות לפני טקס החתימה על ההסכם לכניסת וודסייד ללוויתן.

קולמן טרק את הטלפון וארז את המזוודות. וודסייד לא חזרה לכאן. "ביטול העסקה הציל את המדינה מביזיון מתמשך", הכריזה אז יחימוביץ'. אירוניה במיטבה. ההחלטה להשלים עם שליטתה של נובל אנרג'י בשני מאגרי הגז העיקריים של ישראל, תמר ולוויתן, הייתה צפויה. כבר כשפרץ המשבר הערכנו שלממשלה לא תהיה ברירה אלא להתקפל. לא בגלל הלחץ הפוליטי של נובל ולא בגלל ההתבטלות בפני הטייקונים. פשוט כי זו המציאות. ההחלטה הזו מבטאת ניצחון של מציאותיות ואחריות על פני צו הצדק ותחושות הלב. ניצחון של כלכלנים ומומחי אנרגיה על פני משפטנים, אנשי א קדמיה ותקשורת ופעילים חברתיים. הרעים ניצחו את הטובים - וטוב שכך.

העובדות הן פשוטות ואינן ניתנות לפרשנות אחרת. ישראל לא השכילה לפתח את היכולות הנדרשות להפעלת מאגרי גז בעצמה. אשמים בכך היעדר חזון, חולשת משרד האנרגיה וכל השרים שעמדו בראשו בעשור האחרון וידו הקפוצה-תמיד של האוצר. גם אם תתקבל היום ההחלטה, יידרשו כמה שנים עד שיכולות כאלה יהיו בידינו. אלה יהיו שנים אבודות למשק הגז והנזק שייגרם יגמד את היתרונות שבפירוק המונופול: דחיית הכנסות מדינה במיליארדים, עצירת הסבת מפעלי תעשייה לגז, אובדן הסכמי יצוא - וזו רק תחילת הרשימה.

האופציה השנייה והפשוטה בהרבה היא להביא לכאן חברה בינלאומית רצינית שתתחרה בנובל. החברות שהגיעו לכאן עד היום היו ברובן קקיוניות. אילו היו מקבלות אחריות על מאגרי הגז האסטרטגיים - זה היה עלול להיגמר באסון. נמצאת כאן חברה אחת בעלת משקל בשם אדיסון, אבל ההתנהגות שלה מוזרה: היא שומרת על פרופיל נמוך ואינה מגלה עניין במאגרים הגדולים, ככל הנראה בגלל שיש לה אינטרסים חשובים יותר במצרים.

מי שמתכווון באמת לשבור את המונופול ולא רק מפריח סיסמאות לתקשורת מבין שכדי שזה יקרה חייבת להגיע לכאן חברה בעלת ידע, יכולות, ודנ"א רציניים. אחרי הסתלקותה של וודסייד הסיכוי לכך אינו גבוה - וגם אם חברה כזו תבוא מחר, היא תדרוש תנאים וביטחונות לא פחות טובים מאלה שביקשה החברה האוסטרלית. זו המציאות ומי שלא מוכן לקבל אותה יכול לשתות את מי הים של עזה.