העירייה תנפיק אישור גם אם החוב לא שולם

בעל נכס מקרקעין מחויב בתשלומי חיובים מסוימים לרשות מקומית כגון ארנונה, היטלי פיתוח והיטל השבחה. תשלומים אלו נגבים במספר דרכים. יש מהם הנגבים באופן שוטף כדוגמת ארנונה ויש הנגבים באופן חד פעמי בזמן קבלת היתר בנייה או המכירה לפי המוקדם. מי שלא משלם את חובו לרשות עלול להיות במצב שיוגש נגדו תביעה לקיום החוב מה שמכונה "הליכי גביה אקטיביים". אך לרשות יש אמצעי גביה נוסף שהוא סוג של פריבילגיה הקיימת רק לרשות שלטונית והיא מה שמכונה "הליכי גביה פסיביים".

באומרנו הליכי גבייה פסיביים אנו מתכוונים למצב שבו האזרח לא שלם את חובו לרשות והרשות לא הגישה תביעה (גבייה אקטיבית) נגד החייב אך מאחר ואותו חייב בשלב כלשהו נזקק לאי אלו אישורים ומסמכים מהרשות, אז הרשות (נזכרת) ומתנה את מתן האישור בתשלום החוב כלומר לא הרשות באה לחייב בדרישה או מגישה תביעה לתשלום אלא החייב בא לרשות לבקש אישור והיא מצדה שולפת את "חרב" של החיוב ובכך הופכת את הקערה על פיה והחייב הזקוק נואשות לאישור הנחוץ נאלץ לשלם את החוב.

נשאלת השאלה מה יחס של פעולות אלו של הרשות בין בגבייה אקטיבית ובין בגביה פסיבית, לדיני התיישנות? כידוע דיני התיישנות הינם דינים המונעים והחוסמים למעשה, כל אפשרות להגיש תביעה נגד מישהו בגין חוב שהתיישן. לדוגמא נושה שבמשך שבע שנים לא מגיש תביעה בבית המשפט לדרוש את קיום החוב, יאבד את זכותו לדרוש את החוב ובכך למעשה החייב נהנה מסוג של חוסר עירנות של הנושה וחרף העובדה שהחייב יודע כי לא שילם את החוב ואף מודה בכך, התיישנות מגנה עליו וחוסמת את הדרך לגביית החוב ממנו. אמנם יש כאן היבטים מוסריים לא קלים אך אין שיטת משפט שלא מכירה בטענת התיישנות.

כעת נשאלת השאלה האם העירייה יכולה לסרב לאשר פעולה או להנפיק אישור למישהו בשל הטענה כי קיים חוב לדוגמא של ארנונה, ששייכת ללפני מספר רב של שנים שהינו יותר משבע שנים אחורה? השאלה נשאלת כי בעבר בית המשפט העליון פסק בהלכת נסייר (רע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית) כי על הליכי גביה אקטיביים, כן חלים דיני התיישנות כלומר כשהחוב הינו ליותר מ- 7 שנים, העירייה לא יכולה לדרוש את החוב. כעת נשאלת השאלה האם אותם דיני התיישנות של 7 שנים חלים גם על הליכי גבייה פסיביים כפי שהוגדרו לעיל.

העניין נדון בהרכב מורחב של שופטי עליון. למשיבה היו חובות לשנים 1999-2001 בגין ארנונה החלה על הנכס שבבעלותה בשנת .2012 המשיבה התחייבה למכור את הנכס ועת באה המשיבה לבקש אישור עירייה לטאבו מעיריית חיפה (המערערת) זו התנתה את מתן האישור בתשלום החוב דנן. יש לציין כי בעבר בין המשיבה לבין עיריית חיפה התנהלו מספר עתירות כי עיריית חיפה דרשה את החוב. בין היתר המשיבה קיבלה פסק דין המצהיר כי העירייה לא יכולה לגבות את החוב כי התיישנה. כלומר המחוזי בחיפה קבעה כי על העירייה להנפיק אישור עירייה חרף החוב. על פסק דין זה העירייה הגישה את הערעור שנדון בבית משפט העליון בהרכב מורחב.

הדעות נחלקו בעליון. הנשיא (בדימוס) גרוניס קבע כי דיני התיישנות של 7 שנים חלים גם על הליכים פסיביים. משכך אם עברו יותר מ- 7 שנים מאז נוצר החוב והעירייה לא תבעה אותם היא לא יכולה להתנות מתן אישורים לטאבו לרישום זכויות בפירעון החוב האמור.

השופט גרוניס קבע כי יש לדרבן רשות שלטונית לא להשתהות יתר על המידה, וכנאמן של הציבור להזדרז ולהגיש תביעות לדרוש את החוב בגין מה שמגיע להן . לכן הרשות כפופה לדיני התיישנות של 7 שנים בכל הליך גביה אפשרי הן אקטיבי והן פסיבי.

השופטת דפנה ברק ארז בדעת מיעוט לא הסכימה עם עמדת הרוב כפי שהשתקפה בפסיקת הנשיא. השופטת ברק ארז קבעה כי הליכי גביה פסיביים או אקטיביים הינם מעשים שלטוניים ועליה חלים לא דיני התיישנות אזרחיים רגילים אלא דיני שיהוי מינהליים. להבדיל מדיני התיישנות שקובעים תאריך חד וברור שניתן להגיע אליו בחישוב מתמטי, בדיני שיהוי העניין נתון לשיקול דעת בית המשפט והזמנים גמישים בהתאם לנסיבות ומידת הסתמכות או שינוי מצב לרעה אצל מי שטוען טענות שיהוי (במקום התיישנות) מול הרשות.

בכך למעשה נפתרה סוגיה חשובה בדיני והליכי גבייה ויש לקחת בחשבון שכל סוג של הליך גביה כפוף לדיני התיישנות.

עע"מ 8832/12 עיריית חיפה נ' יצחק סולומון בע"מ

האמור בחיבור זה אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי בנושא.

הכותב הינו עו"ד, מומחה לדיני מקרקעין ותכנון ובניה ממשרד זיסמן אהרוני גייר ושות'.