ממשלה צולעת

שיטת הבחירות שהתקיימו החודש (7 במאי) בבריטניה, באותו זמן שבו בישראל המשיכו להיאבק קשות על שלב הקמת הקואליציה של ממשלת ישראל, מציגה בפנינו השוואה מרתקת של השוני הדרמטי והעצום בין שיטת הבחירות הישראלית לשיטת הבחירות בבריטניה.

ההחלטה על פיזור הכנסת נקבעה ב-8 בדצמבר 2014; הממשלה החדשה תיכון ככל הנראה השבוע. בחישוב פשוט מתברר כי במשך יותר מחמישה חודשים עסקה מדינת ישראל במערכת בחירות, שתוצאתה הסופית היא הולדת ממשלה שבה כל שני חברי-כנסת יכולים למוטט אותה, ולהכניס אותנו מחדש אל נחשול של בחירות חדשות.

על אף שהליכוד יצא ממערכת הבחירות כמפלגה הבולטת והחזקה ביותר, עם תמיכה ציבורית גבוהה, תוצאות שיטת הבחירות שלנו היא ממשלה צולעת.

אולי המצב כיום אינו גרוע כמו שהיה לאחר "התרגיל המסריח" של הפלת ממשלת האחדות הלאומית במרץ 1990, אבל הוא גרוע מספיק כדי שהכנסת תירתם ברצינות להסיק מסקנות ממשיות על-מנת לצמצם, לפחות חלקית, את נזקי שיטת הבחירות.

בתקופת "התרגיל המסריח", ולאחר הפלת ממשלת האחדות הלאומית, הכנסת ידעה להסיק מסקנות. ועדת החוקה התמקדה בהעברת כמה שינויים בשיטה הפוליטית, בהן לדוגמה: חיסול התופעה שבה חבר-כנסת יחיד יכול, תמורת טובות-הנאה אישיות, להעביר את השלטון ממפלגה אחת למפלגה היריבה; אחוז החסימה הועלה; עבר חוק המפלגות; ובמאמץ כביר, הועבר גם חוק הבחירה הישירה, ששרד שלוש תקופות בחירות (פעם אחת מתוכן המרוץ היה רק לבחירת ראש-הממשלה - בחירתו של אריאל שרון המנוח). וכך, עם שיטת הממשל הבעייתית, הגענו ל-2015.

על-סמך הניסיון שהצטבר בעשרות שנים והניסיונות הבלתי פוסקים לשנות את שיטת הבחירות בישראל, אפשר לומר שכיום עומדות על הפרק שלוש אלטרנטיבות:

האלטרנטיבה הראשונה - מעבר לשיטת בחירות אזוריות, כמו שמקובל בבריטניה ובארה"ב. שיטה זו מאפשרת למפלגה לקבל ייצוג גדול יותר בפרלמנט מאשר ממספר הקולות היחסי שיש לה בכלל קולות המצביעים. שיטה זו לא תוכל להיות ישימה בישראל, שכן משמעותה היא חיסול רוב המפלגות הקטנות, ואין קואליציה שתהיה מוכנה לעשות זאת.

לאורך עשרות שנים נעשו ניסיונות לעבור לשיטה זו, אך ללא הצלחה. גם הניסיון לעבור לשיטת הבחירות האזורית על-פי המודל המערב-גרמני, שבה מחצית נבחרים בבחירות האזוריות ומחצית בבחירות הארציות, כשל. בתנאים הנוכחיים אין סיכוי לעבור לשיטת הבחירות האזוריות בישראל.

האלטרנטיבה השנייה - לחזור לחוק הבחירה הישירה, שמשמעותו הטלת שני פתקים בקלפי: פתק אחד שהוא בחירה אישית ישירה של ראש-הממשלה; ופתק שני שהוא תמיכה והצבעה למפלגה שעימה מזדהה המועמד. חוק זה שרד שתי קדנציות, ורבים סברו כי הוא היה הגורם העיקרי לפיצול המפה הפוליטית בישראל.

ניסיון העבר הוכיח כי ביקורת זו אינה מוצדקת. החוק בוטל כבר בשנת 2000, אך הפיצול הסיעתי בישראל לא נבלם, והוא ממשיך להתקיים כתוצאה ישירה מהבחירות היחסיות הכלל-ארציות (עם אחוז חסימה סביר של 3.25%), המשקפות את הזהות האידיאולוגית והפילוג המגזרי של האוכלוסייה.

האלטרנטיבה השלישית היא האלטרנטיבה הריאלית היחידה. על-פי חלופה זו - האיש שעומד בראשות הסיעה שקיבלה את מספר הקולות הגדול ביותר, הוא זה שאוטומטית ועל-פי החוק יקבל את ההזדמנות להרכיב את הממשלה הבאה. אמנם שיטה זו אינה פותרת את כל הבעיות, שכן התלות של ראש-הממשלה בשותפות הקואליציה והצורך ליצירת קואליציה רחבה וחזקה תמשיך להתקיים, אולם יתרונה בכך שהיא מחזקת את המגמה של יצירת מפלגות מובילות גדולות יותר.

לדוגמה, מפלגת-לוויין התומכת במחנה הימין תהיה נתונה ללחץ להתאחד עם המפלגה המובילה בימין, כי אם היא לא תעשה כן, הסיכוי של המפלגה הגדולה ממחנה השמאל להרכיב את הממשלה גדל. ואותו דבר להיפך.

אם לקחת לדוגמה את מבנה בתי-המחוקקים בארה"ב ובאנגליה, נראה כי למרות גודלן של אותן ארצות, קיימות בהן רק מפלגות גדולות. עקרונות הדמוקרטיה לא נפגעים מכך שכל פלג או סיעה אינם מקבלים ייצוג ישיר בבית-המחוקקים. הייצוג והכוח היחסי נעשה בתוך המפלגות פנימה, ואיש לא טוען שיש בכך ויתור על עקרונות הדמוקרטיה.

דמוקרטיה חייבת לשלב בחירה חופשית עם יכולת משילות. מציאת האיזון הנכון בין השניים היא עיקרון יסוד ליצירת השיטה הפוליטית. על כנסת ישראל ה-20 לחזור ולהתמודד עם שיפור השיטה הפוליטית, שתחלואיה גובים מאיתנו מחירים גבוהים מדיי.