זו דמוקרטיה זו?

ביום חמישי שעבר היה לי העונג לכתוב ב"גלובס" על הבחירות בבריטניה, ביום שבו התקיימו, כי "פעם חשבנו, ששיטת הבחירות שלהם מחסנת אותם מפני ממשלות חלשות. תוקף החיסון פג, ובפעם השנייה בתוך חמש שנים ערפל פוליטי סמיך אופף את לונדון. אכן, זיוף חוקי של תוצאות הבחירות אינו יכול לעבוד לנצח".

והרי החדשות, ועיקרן תחילה: יכול גם יכול, עבד גם עבד, שום ערפל ושום סמיך. בריטניה חזרה אל הימים שלפני 2010: היא חזרה ובחרה, או בעצם חזרה ולא-בחרה, ממשלת רוב בקולות המיעוט. 37% מן המצביעים העניקו למפלגה השמרנית של דייוויד קמרון קצת יותר מ-50% של מושבי הפרלמנט.

כל חבר פרלמנט שמרני קיבל בממוצע 34 אלף קולות. לעומת זאת, הציר האחד והיחיד של "מפלגת העצמאות הבריטית" (UKIP) קיבל "בממוצע" ארבעה מיליון קולות. לשון אחר: קולותיהם של 12% מן הבוחרים, שהצביעו בעד UKIP, נמחו כלאחר יד, מפני שמחוץ למחוז אחד ויחיד (מתוך 650), מועמדי המפלגה לא הצליחו לסיים ראשונים. זו מהות השיטה הרובנית-אזורית האנגלו-סאקסית (ארצות הברית, בריטניה, קנדה), המעניקה ניצחון לזה "העובר ראשון את המשוכה".

וכך, בפעם השנייה בתוך עשר שנים קמה בבריטניה ממשלת רוב, שרק קצת יותר משליש הבריטים תמכו בה.

העיתון "אינדפנדנט" חישב ומצא, ששיטת בחירות יחסית הייתה מקטינה את הייצוג השמרני ב-90 מושבים, את הלייבור ב-30 ויותר, את הלאומנים הסקוטים ב-25; והייתה מגדילה את מפלגת העצמאות ממושב אחד ל-82, את הליברלים-דמוקרטים משמונה מושבים ל-51, ואת הירוקים ממושב אחד ל-24.

הזו זכות ההצבעה האוניברסלית, אדם-אחד-קול-אחד? כמעט קשה להאמין שהבריטים הם שטבעו את מטבע הלשון "משחק הוגן", fair play. במשחק הפוליטי הבריטי אין אפילו קורטוב, אפילו קמצוץ של "משחק הוגן". מרירות, ציניות ולבסוף אדישות הן התוצאות הבלתי נמנעות של שיטת בחירות, המניחה שממשלה יציבה חשובה מממשלה יציגה. זה, אם תרצו, חוק משילות שיצא מדעתו.

אכן, לבריטים ניתנה ההזדמנות להצביע במשאל עם, ב-2011, והם הצביעו ברוב גדול נגד שינוי השיטה. אבל עצם הרעיון של משאל עם היה אבסורדי. שינוי השיטה נועד להגן על מיעוטים מפני עריצות הרוב. מה הטעם לכפוף את השינוי לרצון הרוב העריץ? זה כמעט כמו להעמיד את בג"ץ למשאל עם (איזה רעיון, אמרה גברת שקד). חוץ מזה, סקר דעת קהל ערב הבחירות הראה, כי הבריטים שינו את דעתם, ו-61% תומכים בשינוי השיטה.

איך אבדה סקוטלנד

למרבה הפרדוקס והגיחוך, פעם אחת הסכימה מפלגת שלטון בריטית לשיטת בחירות יחסית. זה היה לאחר שממשלה של מפלגת העבודה העניקה אוטונומיה לסקוטלנד, ב-1997. שיטה יחסית בסקוטלנד אפשרה ללאומנים לגדול, עד שהגיעו למקום הראשון. הם קיבלו רוב בזכות עצמם בבחירות לפרלמנט הסקוטי, ויזמו מייד משאל עם על עצמאות. הם הפסידו במשאל הזה, בהפרש ברור של 10%. אבל שמונה חודשים אחר כך הם כבשו 56 מ-59 מושבי סקוטלנד בפרלמנט הבריטי, עם 50% של קולות המצביעים. ל-50% הנותרים היו שני מושבים.

התוצאות בסקוטלנד הופכות את הבחירות האלה לאסון עצום ממדים בשביל כל מי שרוצים בשיור בריטניה. הסקוטים מתבוננים דרומה, ורואים מפלגה אנגלית לכל דבר מנהלת את בריטניה. הם שונאים את המפלגה הזו לא על אנגליותה, כי אם על האידיאולוגיה שלה. הם רוצים ממשלת שמאל. הם חשבו שיוכלו לספק את ההפרש הנחוץ למפלגת העבודה להרכיב ממשלה. אבל תחילה היה על העבודה להגיע ל-275 מושבים באנגליה. היא קיבלה 232.

זיוף הבחירות לטובת המפלגה הגדולה ביותר הוא רעיון רע, מפני שבדרך כלל הוא בא על חשבון הקטנים (בדרך כלל. לא תמיד. ביוון, שיטת הבחירות מעניקה בונוס אלקטורלי למפלגה הגדולה ביותר: תוספת של 50, שישית המושבים בפרלמנט). במערכת פוליטית מפוצלת ומקוטבת, זיוף כזה הוא הרה-אסון. האם מישהו מסוגל להעלות על הדעת מה היה קורה אילו ארבעת אחוזי החסימה של חוק המשילות הישראלי היו מונעים כניסה של 12 ערבים לכנסת?

"הימין עולה"

הנה כמה מלים על עצם הכישלון לחזות את התוצאות בבריטניה. זה קודם כול כישלונם של סקרי דעת הקהל הבריטיים. אף אחד מהם לא צפה רוב מוחלט לשמרנים. רוב התרחישים ניחשו ממשלת מיעוט של הלייבור בתמיכה חיצונית של הלאומנים הסקוטים. אחרים חזו מבוי סתום ממושך וחסר תקדים, שידחה לזמן בלתי ידוע את התייצבותה של ממשלת רוב.

מדוע אנחנו מאמינים לסקרים? ככה זה. אני זקנתי בעיתונות, והיה עליי לזכור את 1992, כאשר הסתמכתי על סקרים כדי להקדים ולהכריז על ניצחון הלייבור (בפרשנות ב"הארץ").

אמנם קורא אחד הזדרז לכתוב אליי שטעותי היא תוצאה של קנוניה שמאלית "שלך ושל חבר מרעיך" מן ה"סמול". מרעיי ואני קשרנו קשר לעורר את הרושם הכוזב, שהימין עומד לאבד את השלטון בבריטניה, אבל מוטב לי ולמרעיי להבין ש"הימין עולה בכל העולם".

אינני יודע אם הימין עולה, גם פרוגנוזות כאלה כבר שמעתי הרבה, אחת לארבע או חמש שנים. פעם "הימין עולה בכל העולם", ופעם "השמאל עולה".

פעם אחת, לפני 35 שנה, צלחה עליי רוח הנבואה, וכתבתי בסגנון קרל מרקס, "רוח רעה מרחפת על העולם, והיא אוסרת מלחמה על מדינת-הסעד". הרשימה הופיעה בראש העמוד האדיטוריאלי של "דבר". שאלתי בדחילו ורחימו את חנה זמר מה היא חושבת, והעורכת הראשית רבת התבונה והחן השיבה לי באנחה קלה, "יותר מדי מאמרים סוציאליסטיים". זה אגב היה המאמר הסוציאליסטי האחרון שלי, גם אם מחרפיי השבועיים חושבים אחרת.

התוצאות בסקוטלנד הופכות את הבחירות האלה לאסון עצום ממדים בשביל כל מי שרוצים בשיור בריטניה. הסקוטים מתבוננים דרומה, ורואים מפלגה אנגלית לכל דבר מנהלת את בריטניה