מחפשים חומוס טוב, שווארמה וקבב בדרך לצפון?

"אהלן וסהלן. איך שמעתם עלינו?".

"מה זאת אומרת, אתם מקום מפורסם, אנחנו מכירים...".

"אה. לא, סתם, חשבתי שקראתם לפני החג שנבחרנו למסעדה מספר שש בארץ...".

המלצר הנחמד מסתכל עלינו בשיא הרצינות. נער הייתי וגם זקנתי, ומעולם לא שמעתי מישהו משוויץ בכך שהגיע למקום שישי. בירור קצת יותר מעמיק העלה את ההסבר שמדובר בכתבה כלשהי, שבה נבחר הקבב של מסעדת עימאד לאחד מעשרת הקבבים הטובים בארץ. ואנחנו בסך-הכול רצינו חומוס ושווארמה זריזים בדרך אל הציפורים.

כמעט בכל פעם שבה אנחנו מצפינים, ויש פעמים רבות כאלה בשנים האחרונות, מאז החל בני הבכור להתעניין בציפורי ארצנו, אני מציע בחצי פה שאולי נעצור בדרך בנצרת. נדמה לי שכל בני המשפחה כבר מבינים היטב למה אני בעצם מתכוון. אני רוצה לאכול בדיאנא.

אל תבינו אותי לא נכון. כבר אכלתי בדיאנא לא פעם ולא פעמיים. ליתר דיוק, נדמה לי שמדובר באחת המסעדות שבהן סעדתי הכי הרבה פעמים, ומחוץ לתל אביב היא כנראה נמצאת בראש הטבלה שלי. לא רק מבחינת מספר הביקורים אלא גם בטבלת האיכות. לפעמים נדמה לי שזו המסעדה הטובה בישראל, לפחות אם זוכרים שאוכל איטלקי טוב, או לחלופין אוכל יצירתי של שפים, אפשר לאכול טוב לא רק בתל אביב.

אז איך זה שעדיין לא כתבת על דיאנא כאן, אתם בוודאי תוהים. ובכן, עוד אכתוב. בינתיים אומר שקצת קשה לי לכתוב על משהו שאני כל-כך אוהב. בגלל זה כנראה גם לא כתבתי כאן על הבר של ברבוניה או על בר המנזר ומתי המקלל, כמובן, שברשימה הפרטית שלי הם מהמקומות הכי טובים בעולם. אבל כשממהרים, דיאנא היא לא אופציה. מדובר בטקס ארוך, וטוב שכך.

בהתחלה עוד הצעתי שנעצור אצל דאהר זידאני באל רידא, אבל הבנתי היטב שגם כאן מדובר בטקס ארוך למדי. וחוץ מזה הוא גם לא ענה לטלפון. אז התפשרנו על עימאד.

זכרתי כאמור שמדובר ביופי של מקום לחומוס* ולשווארמה, שתיים מאהבותיי הקולינריות הגדולות ביותר, אם לא למעלה מזה. אבל כבר באנו, וישבנו, והקבאב הוא בכל זאת מספר שש. אז פתחנו שולחן. או ליתר דיוק, פתחו לנו שולחן. המלצר החביב אך מוכוון המטרה לא השאיר לנו הרבה סיכוי.

וכך עלו ובאו במהירות מסחררת פיתות וזיתים, חומוס גרגירים (שיהיה, בשביל הילדים... אמר המלצר), חומוס פול בשבילי (בערך הדבר היחיד שביקשנו מפורשות), חצי מנה שווארמה (ביקשנו חצי, לדעתי זו הייתה מנה שלמה; בצלחת, לא בפיתה), סלט עגבניות מצוין, סלט ירקות קצת עייף, צ'יפס, שיפודי פרגית לקטנצ'יק, וכמובן - הקבאב מספר שש במדינה.

הכול, חוץ מסלט הירקות, היה מצוין. קשה לעימאד להתחרות אמנם עם החומוס המיתולוגי של אל שייח' מהקצה השני של הרחוב, אבל הם מפצים על כך, ובגדול, באפשרות הנדירה למדי לקבל באותו מקום גם חומוס מצוין - כזה שאם לא משווים אותו לאחרים, הרי הוא חומוס מהרמה הגבוהה ביותר - וגם שווארמה שהיא כבר באמת יצירת מופת קטנה. ממש קנטאטה לשווארמה, כמו שאמרו פעם הגששים.

והקבב? ובכן, אני לא יודע מי לקח את המקום הראשון, אבל אם זה מקום שישי, אני מת לטעום את כל החמישה שמעליו בטבלה. מפני שמדובר ביופי של קבב. עסיסי ומתובל ביד טובה. בקיצור, אחלה קבב. לפני שהלכנו עשינו מה שאנחנו עושים בדרך כלל וביקשנו חשבון.

"270 שקל", ענה המלצר במהירות שיא.

"אתם מקבלים כרטיס אשראי?".

"'בטח. כמה כסף לקחת?".

"אפשר להשאיר שירות בכרטיס? אם כן, אז תיקח 310 שקלים".

"אי-אפשר. אז כמה לקחת?".

"תיקח 270 ואני אתן לך טיפ".

"בסדר".

בכל מצב אחר הייתה השיחה הזו עולה לי על העצבים. כאן, משום מה, היא הצחיקה אותי. כמו גם העובדה שלדעתי הייתה לי מנת מצליח בחשבון שלא קיבלתי. כן, אני יודע מה אתם חושבים עכשיו. כל השאר, מוזמנים לבדוק בעצמם את הקבב. ואת החומוס. ואת השווארמה. אני מאוד נהניתי מהם, וכך גם משפחתי.

מתברר שיש חיים אחרי ולפני דיאנא. ואני מבטיח לכם לספר על דיאנא כשיבוא החורף וישובו עשבי הבר. אולי. אם אצליח להתגבר על הסנטימנטליות.

כדאי להכיר

חומוס טרי. מכסת המילים המוקצבות לי כאן לא יספיקו לאחוז ממה שיש לי להגיד על חומוס. אבל אולי זה המקום להזכיר שבימים אלה מסתיימת עונת החומוס הטרי, גרגירי החומוס לפני שיובשו למצב המוכר. חפשו אותם בערים המעורבות, הכניסו לתנור חם לרבע שעה ותקבלו מעדן מופלא המכונה (בירושלים) "חמלה מלאנה" (שזה - נושאת ברחמה, בערבית). ותיקי הבירה זוכרים עדיין שבמקום שבו נמצא גן סאקר היה פעם שדה חומוס

עימאד

פרטים: רחוב תאופיק זיאד 52, מול אצטדיון הכדורגל, נצרת; טל' 04-6456110, א'-שבת 06:00-20:00

מחירים: 270 שקלים (לא יודע, כאמור, מה הפירוט)

השורה התחתונה: טוב