תלונת-שווא מוצדקת

אישה מוסלמית נשואה ניהלה רומן מחוץ לנישואים במשך מספר שנים, במהלכם נולד לה בן. המאהב האמין כי הילד הוא בנו, ועקב כך דרש מהאישה להתגרש מבעלה ולהינשא לו.

לאחר שהאישה סירבה, פנה המאהב לאביה, איש הדת של הכפר, וסיפר לו על הרומן ועל הילד שנולד, לטענתו, כתוצאה מרומן זה. משגם אביה של האישה סירב לשתף פעולה עם המאהב, פנה הלה ישירות לבעלה, ושיתף גם אותו בסוד ובדרישתו כי יתגרש מהאישה. לטענת האישה, המאהב איים בנוסף לחשוף את סיפור הרומן והילד בפני הקהילה כולה.

בשלב זה ניגשה האישה למשטרה והגישה תלונה נגד המאהב, בטענה כי אנס אותה. המאהב נעצר ל-4 ימים, לאחריהם, התייצבה האישה שוב במשטרה, הודתה כי בינה לבין המאהב התנהלה למעשה מערכת יחסים עמוקה וּממושכת על בסיס רצון חופשי ואהבה, וחזרה בה מתלונתה. המאהב שוחרר ממעצר, ותיקו הפלילי נסגר בהיעדר אשמה.

המאהב הגיש בבית משפט השלום תביעת פיצויים נגד האישה ובעלה, בטענה כי הגשת תלונת-השווא במשטרה נגדו מהווה לשון הרע, וזכה בתביעתו ובפיצויים בסך 65 אלף שקל.

כעיקרון, הגשת תלונות במשטרה נהנית מהגנת החוק בפני תביעות לשון הרע, לאור האינטרס הציבורי לעודד אנשים, החוששים להתרחשותם של מעשים פליליים, להגיש תלונות בגינם, מבלי שירחף מעליהם האיום של תביעת לשון הרע נגדם.

התנאי להחלת ההגנה הוא שהתלונה הוגשה בתום-לב, ועל בסיס חשדות מוצקים של המתלונן בדבר העבירה. אמנם לא נדרש מהמתלונן לנהל בעצמו חקירה מוקדמת או להתעמת עם החשוד לפני שהוא מגיש תלונה, אך מאידך מצופה ממנו לנקוט אמצעים סבירים כדי לוודא שאמנם יש בסיס לתלונה, ולא לרוץ להגיש תלונה על סמך רכילות גרידא, לדוגמה.

הגשת תלונת-שווא למשטרה, במכוון וביודעין כי מדובר בשקר, בוודאי אינה חוסה תחת הגנת החוק, אלא נחשבת ללשון הרע, ובמרבית המקרים תזכה את הקורבן של תלונת-השווא בפיצוי כספי. ככל שהתלונה מייחסת לאדם עבירה חמורה יותר - כך הפיצוי יהיה גבוה, וייחוס מעשה אונס למאהב הוא ללא ספק ברף הגבוה של העבירות.

מבחינה זאת, פסק דינו של בית משפט השלום תואם את הפסיקה המקובלת במקרים דומים. כך למשל, לפני מספר חודשים התקבלה תביעת פיצויים בגין לשון הרע בסך 25 אלף שקל שהגיש קשיש בן 81 נגד שכנו, לאחר שהלה הגיש נגדו תלונת-שווא במשטרה בגין מעשים מגונים בקטינות, כנקמה על כך שהקשיש התלונן על השכן בוועדה לתכנון ובנייה, בעקבות סכסוך שפרץ בינהם על הקמת גדר. בית המשפט פסק כי הגשת התלונה כנקמה, ללא בסיס במציאות, היוותה לשון הרע, ופיצה את הקשיש על עוגמת-הנפש והבושה שנגרמה לו עקב מעצר-השווא.

הטוויסט בתיק האישה והמאהב הגיע דווקא מכיוונו של בית המשפט המחוזי, אליו הגישה האישה ערעור - וזכתה. בית המשפט המחוזי הפך את פסיקתו של בית משפט השלום, וקבע באופן חריג ביותר כי האישה אינה חייבת בתשלום פיצויים למאהב, מאחר שבמקרה זה הגשת תלונת-השווא מטעמה הייתה מוצדקת.

בית המשפט המחוזי קיבל למעשה את הגרסה שמסרה האישה במשטרה, כשביקשה לחזור בה מתלונתה. באותה עת האישה הסבירה כי הגישה את התלונה שבוע לאחר שהמאהב סיפר לבעלה ולאביה על הרומן, והיא נאלצה לומר להם שנאנסה על-ידו, שכן הודאה ברומן מחוץ לנישואים בקהילה בה היא חיה, משמעה לא רק בושה עצומה ונידוי עבורה, עבור בעלה ועבור אביה איש הדת - אלא עלולה להעמיד אותה בסכנת חיים של ממש, כקורבן של רצח על רקע פגיעה בכבוד המשפחה.

בית המשפט המחוזי העביר ביקורת על המאהב שגילה את סוד הרומן ממניעים אנוכיים ומבלי להתחשב בהשלכות הגילוי על האישה ומשפחתה, וקבע כי מדובר ב"אשם תורם" של המאהב לנזק שנגרם לו בגין תלונת-השווא. במילים אחרות, אם המאהב לא היה פונה לבעל ולאב - האישה לא הייתה נאלצת להגיש נגדו תלונת-שווא.

חשוב לציין כי מדובר בפסיקה חריגה ביותר, על רקע קובץ נסיבות מיוחדות, לרבות העובדה שמאז שהוגשה התביעה ועד שניתן פסק הדין כבר חלפו 10 שנים, והצדדים ממילא המשיכו בחייהם.

אין ללמוד מפסיקה זאת בשום אופן הצדקה כלשהיא להגשת תלונת-שווא. כפי שבית המשפט ביקר את המאהב על חשיפת הרומן מבלי לחשוב על ההשלכות - באותה מידה ניתן היה לומר כי האישה בחרה לנהל רומן מחוץ לנישואים במשך שנים ואף הרתה במהלכו, כשהיא יודעת מראש את ההסתברות הגבוהה של חשיפת קיומו של רומן אסור דווקא בתוך קהילה סגורה, ומה עלולות להיות ההשלכות של חשיפת קיומו של רומן כזה בקהילה בה היא חיה.

האישה בחרה ביודעין ובמודע במעשה הבגידה על תוצאותיו האפשריות, ואז בחרה להגיש תלונת-שווא ביודעין ובמודע לתוצאותיה ההרסניות, בעוד שייתכן שעמדו בפניה אלטרנטיבות אחרות, ואולי גם יעילות יותר, מאשר הגשת תלונה שהיא ממילא ביטלה בתוך זמן קצר.

■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", בעלת אתר www.divorceinfo.co.il