סכסוך השכנים המכוער בצפון ת"א שיצא מכל פרופורציה

ברוכים הבאים לרחוב ש"י עגנון 24, שכונת כוכב הצפון בתל-אביב. לא רחוק מהירקון, לא קרוב מדי לשדה דב, לא מגדלי אקירוב אבל גם לא בדיוק שיכון של עמידר. שום דבר באווירה השקטה והירוקה לא מסגיר את מלחמת העולם שמתחוללת כאן בשנתיים וחצי האחרונות.

הכול התחיל בקומה השמינית, בדירת הגג של פרופ' אלכסנדר גרינשפון וד"ר אלה גרשנזון-גרינשפון. הוא מנהל בית-החולים הפסיכיאטרי שער מנשה ובין שיאני השכר בשירות המדינה, היא בעלת מרפאה פרטית לרפואת שיניים.

באוקטובר 2012 חתמו השניים על הסכם עם חברת הסלולר הוט מובייל, שבמסגרתו הציבה החברה 6 אנטנות סלולריות בשטח המרפסת והגג מוסוות בתוך דודי שמש, יחידות כוח של מזגנים ועציצים, זאת תמורת 6,900 שקל בחודש לתקופה של 5 שנים - עם אופציה ל-5 שנים נוספות.

או אז, השכנים הנחמדים של בני הזוג גרינשפון חדלו ברגע מנחמדותם. למעשה, מה שנתפס כמלחמה אבודה במקרים דומים לאור החוקיות לכאורה של הסכמים כאלה, הסתיים אחרת לגמרי במעוז הנחמדות של צפון תל-אביב.

על-פי כתב התביעה שהגישו בני הזוג באמצעות עו"ד רון לוינטל נגד ארבעה משכניהם, במשך 14 חודשים הפכו השכנים את חייהם לגיהנום, עד שחברת הסלולר בכבודה ובעצמה ביטלה את ההסכם והסירה את האנטנות.

התביעה מתארת כיצד הארבעה הובילו לכאורה קמפיין מאורגן, שבמסגרתו ריססו השכנים כתובות נאצה בחדר האשפה ("גרינשפון כאן מקומך"), הכניסו צואה לתיבת הדואר של הזוג, חיבלו ברכבם הפרטי והוציאו דיבתם לכאורה בשורה של תכתובות דואר אלקטרוני ואפילו באתר אינטרנט מיוחד שהקימו נגדם.

 אנטנות הוסוו בתוך דודי שמש ועציצים / צילום מהמצגת הוט מובייחל מתוך דוח שהוגש למשרד להגנת הסביבה

השכנים, כך על-פי התביעה, הפגינו מול מקומות העבודה של בני הזוג, כתבו מכתבים מכפישים לכאורה לשורה של גורמים כולל שרת הבריאות דאז יעל גרמן, מה שהביא באחד המקרים את מנכ"ל משרד הבריאות לזמן את פרופ' גרינשפון אליו לשיחה בעניין.

בחברת הוט מובייל נימקו את ביטול ההסכם עם בני הזוג גרינשפון בכך שלא העריכו את עוצמת ההתנגדות של השכנים, ועל כן תובעים בני הזוג את ארבעת השכנים שהובילו לכאורה את המאבק הזה בסכום של 500 אלף שקל - פיצוי בגין הוצאת דיבה ובעיקר בגין אובדן ההכנסה שהאנטנות אמורות היו להניב במשך 5 שנים.

השכנים בש"י עגנון 24, בטח כבר ניחשתם, לא פראיירים בלשון המעטה. הם הגישו תביעה שכנגד, שבה הם דורשים, שימו לב: נתח מההכנסות בגין כל אותם 14 חודשים שבהם הוצבו האנטנות.

העילה, תאמינו או לא, עשויה להישמע הגיונית: מתברר כי האנטנות הותקנו אמנם במרפסת הגג הפרטי של בני הזוג גרינשפון, אולם במסגרת הצבת האנטנות הותקן גם סיב אופטי שעבר בארון התקשורת, בארונות הסעף ובצינורות ההולכה של הבניין. להלן: רכוש משותף. ואם הרכוש המשותף הניב רווח - הרי שהרווח צריך להתחלק לכאורה בין כל השותפים לרכוש.

עוד טוענים השכנים, באמצעות עורכי הדין יורם מושקט ואוריין אשכולי-יהלום, כי בני הזוג גרינשפון התקינו מצלמה נסתרת בתוך מעלית הבניין, ובכך פגעו בפרטיות השכנים. למעשה, עורכי הדין מתחו במקרה הזה עד דק את הפרשנות המשפטית וטענו כי התקנת המצלמה מהווה הטרדה מינית לכל דבר.

בתביעה שכנגד נטען כי כתב התביעה של בני הזוג הוא בבחינת "תביעת הפחדה של בעלי אמצעים כלכליים עדיפים", וזאת לאחר שהציבו אנטנות בדירתם, "תוך חוסר אכפתיות מופגן, אדישות בוטה ומזלזלת כלפי דיירי הבניין, רדיפת-בצע חסרת אחריות ונטולת רגישות". על כל אלה תובעים השכנים 580 אלף שקל.

 דודים על גג הבניין / צילום מהמצגת הוט מובייחל מתוך דוח שהוגש למשרד להגנת הסביבה

הסיפור הולך ומסתבך, אחרי שבני הזוג גרינשפון הגישו כתב הגנה "כנגד התביעה שכנגד". הם טוענים כי התביעה של השכנים היא בגדר תביעת-סרק שנועדה כל-כולה להציב מאזן אימה מול התביעה הלגיטימית שלהם, על מנת שייאלצו לוותר עליה. הם גם מעלים תמיהה כיצד מי שפעלו נגד האנטנות בטענה כי מדובר בסכנה בריאותית לילדיהם, מבקשים כעת לקחת חלק מהרווחים בגין אותן אנטנות ממש ומאותו "כסף מלוכלך".

עוד הם טוענים כי את המצלמה הנסתרת לא הם התקינו, אלא הוט. בירור של השכנים העלה כי הוט מתנערת מהתקנת המצלמה, וכי חוקרים פרטיים שהזמינו בני הזוג הם שהתקינו אותה, בעוד שהחברה סבורה כי היה על החוקרים להתקין ציוד מעקב רק בסביבת האנטנות והציוד הנלווה להן. אלא שהוט היא שמימנה עבור הזוג גרינשפון את החוקרים הפרטיים, וכך נותרת השאלה אם אין לראות גם בה אחראית.

בני הזוג גרינשפון טוענים עוד בכתב ההגנה כי האנטנות כלל לא הופעלו בכל אותם 14 חודשים - זאת אף שטענו אחרת גם בתביעתם, וגם במכתב ששלחו לחברת הוט מובייל (ראו הרחבה בהמשך).

עוד הם טוענים כי אין כל הוכחה מדעית לכך שהקרינה מאנטנות סלולר מזיקה.

מציץ מהעציץ

"גילינו את האנטנות האלה ממש במקרה, אחרי ששכנה מהבניין ממול טענה שהיא מזהה אנטנות על הגג מוסתרות בעציצים", סיפר אחד הדיירים בבניין. "בדיעבד נזכרנו בטכנאים שהתעסקו בארון התקשורת שטענו שהם 'קבלני משנה של בזק', או בפעם אחת שד"ר גרינשפון ביקשה מפתח לארון התקשורת בטענה שהיא מתקינה פקס בבית", הוא מוסיף. "עד לאותו רגע הבניין הזה, על כל 32 המשפחות שגרות בו, התנהל בשכנות טובה, כמו בקיבוץ. התחלנו ממש בטוב, פנינו אליהם בחברות וביקשנו שיסירו את האנטנות, אבל הם סירבו בטענה שהכול חוקי, ושום דבר לא יעצור אותם מלבד בית המשפט. כתבנו מכתבים, תלינו שלטים, הכול בצורה שקטה ומסודרת, 'חננות' מצפון תל-אביב".

אז איך בכל זאת הגיעה צואה אל תיבת הדואר של בני הזוג גרינשפון? "היו כמה חריגות מצד כמה שכנים", הוא מסביר. "אחד שהכניס צואה לתיבת הדואר, ואחר שריסס כתובות נאצה. אנחנו גינינו את זה במפורש וכתבנו על כך מיילים לכולם.

"בסך-הכול הובלנו מאבק לגיטימי מאוד, שכלל גם כמה הפגנות קטנות מול מקומות העבודה שלהם, ופרופ' גרינשפון הוא זה שניסה למנוע את זכות המחאה שלנו, בין היתר באמצעות אינספור תלונות למשטרה", הוא הוסיף.

לדבריו, "לא יכול להיות שהמדינה תאפשר למפעילי סלולר יד חופשית כזו להתקין אנטנות בדירות מגורים בשם התחרות. לא על חשבונינו".

אבל בני הזוג גרינשפון טוענים כי לא האנטנות הן שהטרידו את השכנים. לטענתם, אחת העילות למאבק שהתנהל נגדם הוא התנגדותם של בני הזוג לביצוע פרויקט תמ"א 38 בבניין - זאת בשל העובדה כי הפרויקט מחייב אותם לעזוב לפרק זמן ממושך את דירתם לאור הצורך לבנות על הגג דירות נוספות (השכנים הכחישו כוונה לבצע פרויקט כזה).

עוד נטען כי אחת הנתבעות ביקשה לרכוש דירה נוספת בבניין לצורך השקעה, וכי היא חששה שעצם קיומן של האנטנות יפחיתו את ערך הנדל"ן במקום.

השכנים מודים כי החשש לערך הנדל"ן היווה שיקול לגיטימי, אולם מבהירים כי היה זה שיקול משני ביחס לשיקול הבריאותי.

על טענת השכנים לפיה האנטנות הותקנו ללא היתר בנייה ואישור מפקח מטעם משרד התקשורת כמתחייב לכאורה, השיבו בני הזוג גרינשפון כי היתרים ואישורים כאלה נדרשים רק בהתקנת אנטנה על הגג ולא בשטח הדירה.

בשם הסודיות

המלחמה הקטנה ברחוב ש"י עגנון מספקת גם הצצה נדירה אל ההסכמים שנחתמים בין בעלי דירות לחברות הסלולר. כך, על-פי ההסכם בין הזוג גרינשפון לחברת הוט מובייל שצורף כנספח לתביעה של השניים נגד שכניהם, עולה כי הזוג מחויב לשמור על סודיות.

וכך נכתב בסעיף 19 להסכם: "המשכיר מתחייב לשמור בסודיות ולא למסור או להעביר לאף גורם אחר את כל הפרטים הנוגעים להסכם זה". במילים אחרות, לא רק שבעל הדירה אינו מחויב להודיע לשכניו על האנטנות שהתקין בדירתו - אלא שעל פניו נאסר עליו לעשות כן.

עוד עולה כי בני הזוג גרינשפון רשאים לפי ההסכם להשכיר חלק נוסף מהדירה לטובת ציוד סלולר וקשר של חברות נוספות. במקרה שבו חברה נוספת תבקש להשתמש בציוד הקיים, כך על-פי סעיף אחר, הוט מובייל תזכה להנחה של 30% בדמי השכירות. על-פי ההסכם, חברת הסלולר מתחייבת לשאת בעלות היחסית של צריכת החשמל, תשלום הארנונה וכל מס או היטל אחר.

לחברה מותר לסגת מההסכם בכפוף להודעה מוקמת בת 90 יום, ואילו בעלי הדירה אינם יכולים להשתחרר מההסכם כל עוד לא תמו 5 שנות ההסכם - אלא במקרה בו לא יצליחו למכור את הדירה בעקבות האנטנות המותקנות במקום. מילים כמו "שכנים" או "בית משותף" לא מופיעות בהסכם.

מרתקות לא פחות הן הטענות של הזוג גרינשפון נגד הוט מובייל. לאחר שהחברה הודיעה על ביטול ההסכם בין הצדדים, כתבו בני הזוג למנהל מחלקת הרכשה ורישוי בחברה: "לראייתנו, הצבת המתקן והפעלתו לוו באי-גילוי מידע ובמצגי-שווא מצד השוכרת לגבי אופי השימוש במושכר. למשל, במסגרת ההתקנה, צולם המתקן עם אמצעי ההסתרה שהשוכרת התעקשה להציב. תמונה זו הועברה לשאר הדיירים בבניין ומשמשת כעת להלבין את פנינו".

באותה פסקה טענו בני הזוג טענה דרמטית: "לאורך כל תקופת ההפעלה של המתקן קיבלנו פרטים סותרים מנציגי השוכרת לעניין פעילותו. בעוד שעובדת אחת טענה כי המתקן איננו פעיל, אחר טען כי הוא עובד אך לא ניתן לקבל חיווי על פעילותו".

אם הטענה של אותו עובד אותנטית, עשוי להשתמע לכאורה כי חברת הסלולר מצאה דרך להפעיל מתקן סלולרי מבלי שהקרינה שלו ניתנת למדידה באמצעות מכשיר סטנדרטי (הוט לא הגיבה לשאלת "גלובס" בעניין).

עו"ד רון לוינטל, המייצג את בני הזוג גרינשפון, אמר לנו בעניין: "ההתנגדות לאנטנות סלולריות מוכרת וקיימת בחברה שלנו, אבל היה מצופה מהאנשים האלה לפעול בצורה מתורבתת יותר. לקיים אסיפות, לפנות לרשויות, לבקש גישור ועוד. במקום זה הם עברו את גבול הלגיטימיות במעשים שלהם".

על הטענה לתאוות-בצע מצדם של הזוג גרינשפון הוא אמר: "מצחיק לשמוע טענה כזו מפי מי שבעצמם מבקשים כעת רווחים מהאנטנות. אדם יש לו קניין ורוצה למקסם רווחים מהקניין שלו - אני לא רואה בעיה עם זה. בני הזוג גרינשפון לא שונים מאנשים אחרים שמשכירים את הדירה שלהם לאדם אחר תמורת הכנסה נוספת. הם לא גנבו מאף אחד, וזה לא צריך לעניין את השכנים, בוודאי כשלא ידוע כיום על נזק מאנטנות כאלה".

על הסתרת האנטנות במתקני הסוואה שונים אמר עו"ד לוינטל: "מי שביצע זאת היא חברת הסלולר, והחברות האלה מבצעות כנראה פעולות הסתרה לאור התגובות הקיצוניות של הדיירים במקרים כאלה. ייתכן שזה גם עניין של אסתטיקה. זה מקרה קלאסי שבו כולם רוצים טלפונים סלולריים, וכולם רוצים קליטה, אבל אף אחד לא רוצה שהאנטנה תהיה אצלו 'בחצר האחורית', וכל זה כשלכולם יש בבית מודם אלחוטי ומכשירים אחרים שפולטים גם הם קרינה".

מהוט מובייל נמסר כי "מדובר במתקן שהופסקה פעילותו ופונה על-ידי החברה כבר לפני שנתיים. המתקן הוסר בהתאם להסכם עם בעל הנכס. בכל מקרה, התקנת המתקן נעשתה על-פי דין, והמתקן עמד בכל הכללים המחמירים של המשרד להגנת הסביבה בנוגע לבטיחות קרינה.

"יצוין כי פעילות כל מתקני החברה ובכלל זאת המתקן הנ"ל מנוטרת ברציפות 24/7 על-ידי מערכת ניטור קרינה ייחודית של המשרד להגנת הסביבה. התקנת המצלמות בבניין נעשתה על-ידי בעל הנכס, וזאת לאור סכסוך עם דיירי הבניין".

תקנון בית משותף מוסכם - להקדים תרופה למכה

את המקרה של דיירי רחוב ש"י עגנון 24 אפשר היה למנוע מבעוד מועד באמצעות פתרון פשוט, שרוב הציבור אינו מודע לו. בכל בית משותף, על-פי חוק, קיים תקנון בית משותף. מדובר בנוסח סטנדרטי המכונה "התקנון המצוי" וכולל 16 סעיפים שמפרטים את החובות והזכויות של הדיירים.

התקנון הזה מופיע כחלק בלתי נפרד מרישום הדירות בלשכות המקרקעין ("טאבו") ומוגש על-ידי הקבלן שבנה את הבניין, בצמוד לתשריט הדירות. בין היתר נקבע שם כי דייר לא יכול לבצע שינויים הפוגעים ברכוש המשותף - אלא בהסכמת כל בעלי הדירות בבניין.

סעיף האוסר הצבת אנטנות סלולר בשטח הדירה, ודאי הבנתם כבר, לא מופיע בתקנון המצוי. אבל הפתרון, כאמור, פשוט מאוד: דיירי הבניין רשאים לנסח בעצמם (מומלץ להיעזר בעורך דין) "תקנון בית משותף מוסכם" שיחליף או יתווסף לתקנון המצוי. יש להחתים את רוב הדיירים על התקנון הזה ולהגיש אותו לרישום בטאבו.

כך, אם התקנון המוסכם יכיל סעיף המונע מבעלי הדירות להציב בשטח הדירות אנטנה סלולרית או כל מכשיר אחר, התקנון הזה יחייב את כלל הדיירים - גם כאלה שיטענו כי לא היו מודעים לסעיפי התקנון או לעצם קיומו (למשל במקרה בו הגיע דייר חדש לבניין אחרי שנוסח התקנון ומבלי שהוא אישית חתום עליו).