המנהל האמנותי של פסטיבל ישראל: "הקהל לא צריך לפחד"

כדי להמציא את עצמו מחדש ולהיות רלבנטי לעידן החשיפה הבלתי אפשרית לכל טרנד בימתי חדש, פנה פסטיבל ישראל השנה למחוזות האוונגרד, החדשני והרב-תחומי. כמעט אין מופע מחול בתוכנייה שלא ניתן לסווגו תחת ז'אנר תיאטרון או מוזיקה, או מופע תיאטרון שאינו מתאים לסיווג כפרפורמנס מתחום האמנות הפלסטית. ולא במקרה. נראה שהמנהל האמנותי איציק ג'ולי ומנכ"ל הפסטיבל, איל שר, יצאו לקטוף את הפירות הכי גבוהים ובלתי נגישים - ביניהם גם כאלה שאולי לא הבשילו, או שהקהל טרם הבשיל להתוודע לטעמם.

את התוצרת הם מניחים לפתחו של קהל שגם הוא צומח ומשתנה. למעשה, החיפוש אחר מאפייני הקהל והגדרות טעמו, הם ששלחו את השניים לדרך לראשונה. פסטיבל ישראל כבר לא יכול להתהדר בבלעדיות על מופעי איכות ויוקרה בינלאומיים, כשמכל עבר נושפים בעורפו פסטיבלים בינלאומיים של מוזיקה, מחול ותיאטרון, וכאשר תושבי ירושלים וישראל נוסעים לחופשות תרבות בחו"ל, אם חשקה נפשם במופע יוצא דופן בפראג או בפריז.

בין אם מדובר באופרה במצדה, במחול במשכן ובהפקות ייחודיות כמו "החור" של אוהד נהרין בלהקת המחול בת שבע או "נופל מחוץ לזמן" של תיאטרון גשר, הם מנסים להציע מגוון שישמור על פאסון חגיגי ובמקביל יצליח לטלטל ולעורר השתאות בקרב הקהל שבע הגירויים.

"המטרה היא לעורר ולהותיר את הצופים עם משהו מהדהד, עם חוויה חושית" אומר ג'ולי. "מה זה 'קל' או 'קשה' לקהל? מי זה הקהל המונוליטי האחיד הזה לכאורה, בעל אותו טעם, שיש דברים מסוימים שמותר וראוי להציג לו ודברים שאיתם אסור להקשות עליו. אני לא יודע מי אלה אותם אנשים מדומיינים, שעבורם צריך לשמור על גדרות מדומים של עולם התרבות", הוא משיב לשאלה אם לא הרחיק לכת בחיפוש אחר האוונגרד.

"התוכנית של פסטיבל ישראל מגוונת ומקיפה קשת מאוד רחבה של יצירות - משלום חנוך וטרישה בראון (מחול מארה"ב), עד לאיוו דימצ'ב (בולגריה), שמציג פרפורמנס קיצוני, מרומיאו קסטלוצ'י האיטלקי (תיאטרון), עד לאנסמבל שי-שי פופ הגרמני (תיאטרון פיזי), שמציג את 'פולחן האביב' בהתייחסות רב-דורית - יש לנו מכלול של דברים מגוונים ושונים.

"אני מקשה בכוונה בשאלה מיהו הקהל, כי אני חושב שיש הגמוניה מחשבתית שמכוננת מציאות וצריך להיות זהירים. אותו קהל שאנחנו, כמנהלים אמנותיים ואנשי התקשורת כל-כך חרדים להטריד אותו - רוצה לחשוב בעצמו.

"אני בתור ילד בלוד, אם המורה המדהימה שלי בכיתה ו' לא הייתה חושבת שאני יכול לצפות ולקלוט את 'מחכים לגודו' אולי לא הייתי עושה אחר כך את המסע המופלא שעשיתי בחיי", הוא מציין בהערכה. ג'ולי - בימאי, דרמטורג ויוצר רב-תחומי, הוא שותפה לחיים ולרוב גם ליצירה, של הכוריאוגרפית המצליחה יסמין גודר. השנה ניהל אמנותית את פסטיבל המחול הרמת מסך. הוא מקפיד לתת ביטוי לחיפוש של יוצרים אחר פרצות בין תחומים וניסיון להימלט משבלונות מוכרות.

"למה אנחנו לא יכולים לאפשר לעצמנו איזו מחשבה מחדש על הקהל שמורכב ממגוון של קהלים? פסטיבל הוא אירוע חוץ-שגרתי ואנחנו מנסים להסתכל על פסטיבל ישראל ולבדוק את הרלבנטיות שלו בנוף הנוכחי שלהיצע התרבות בישראל: מה ההפקות הפרטיות מביאות לארץ ומה היצירה שמתרחשת כאן - איזה צוהר חדש אפשר לפתוח ואיזה חלום אפשר לרקום. לאפשר לקהל הישראלי מבט חדש, שונה מזה שהוא חווה ביומיום, ולעורר אותו לשיח העכשווי, עם מגמות שתפסו את מקומן בזירה הבימתית העולמית.

"לא מדובר בשוליים קיצוניים, אלא ביצירה מכוננת שמוצגת במרכזים ובבימות חשובות בעולם. קחי את קסטלוצ'י, לדוגמה. השאלה היא לא איך הוא בא לכאן עכשיו, אלא איך הוא לא היה פה לפני 15 שנה. במופע שלו, שמבוסס על 'יוליוס קיסר' השייקספירי, מה שמוביל אותו הוא כוח הדימוי. הוא חקר את הטקסט ויצא נגדו. אין לו עניין להנכיח את הטקסט השייקספירי, כבודו במקומו מונח. כבר הכרנו ודיברנו על הרטוריקה והפוליטיקה - והוא שואל איך אני מנכיח את הרעיונות העמוקים יותר שיפעלו על הקהל באופן חושי - לא מודע, מהבטן. ממקום שמותיר בנו הד".

הדהוד כזה הוא מה שג'ולי מחפש: "אנחנו הרבה פעמים יוצאים ממחול, מהצגה, או אפילו מצפייה בתוכנית טלוויזיה, מצקצקים בלשוננו ואומרים 'אוי כמה נורא', אבל אנחנו לא חווים את העוצמה האדירה של הכוחות הפועלים על העולם שלנו, הזדהות רגשית וחושית, מעבר להבנה של הרעיונות. אני מחפש את המקום שבו האירוע התיאטרלי הולך מעבר לסיסמה הנבובה, ומייצר אימפקט. שאלת הקתרזיס, תיאטרון שמותיר את הקהל עם דילמה".

- יש מופעים שבהם הקהל עלול לא להבין למה זו אמנות?

"אם חוזרים למקום של 'קל' או 'קשה' - קסבייה לה רוי, למשל, בהצגה 'עצמי לא גמור', מציג סולו מרתק שהפך לקלאסיקה עכשווית. הוא מאוד קומוניקטיבי לצפייה ומעורר מחשבה. או קבוצת התיאטרון מצרפת 'אם היית יכול ללקק את ליבי', במופע 'החלקיקים אלמנטריים' על-פי מישל וולבק - זה אירוע מרתק לכל מי שמתעניין בתיאטרון. יש בו גם הצגה פרונטלית, עלילה, אבל יש משהו מאוד תוסס על הבמה ויש בו תשוקה - שעל-פי וולבק הפכה למטבע בחברה המערבית הקפיטליסטית. ההפקה שזכתה להצלחה בפסטיבל אביניון, מתייחסת לבלבול האישי-רוחני-מיני של דור שלם, באמצעות גיבורי הסיפור של וולבק - זוג אחים שאמם נטשה אותם בילדותם לטובת מסע רוחני ומיני לגילוי עצמי".

- אז הקהל לא צריך "לפחד"?

"אני אומר שלא צריך לפחד בכלל ולא להקיש מהמקרה הקיצון על הכלל. אנחנו אכן מציגים מנעד רחב - מ'בדד' - מחווה לשירי זוהר ארגוב ו'הילולה לאם' ועד למי שמתעניין בפרפורמנס ובמחול חדשני, וימצא זאת, וגם אם לא ייהנה במובן המקובל - הוא ימצא עניין. אמנות היא לא בידור. היא יכולה להיות מבדרת אבל היא יכולה להיות גם מטרידה.

"אנחנו לא עוסקים בקושי אלא בפחות מוכר - וזה לא אומר שכשנראה משהו חדש לא נוכל לעכל אותו".

איציק ג'ולי

גיל: 45

מגורים: יפו

מצב משפחתי: נשוי לכוריאוגרפית והרקדנית יסמין גודר + 1

בקצרה: גדל ביישוב מחנה ישראל, למד בתיכון לאמנויות תלמה ילין ושירת בתיאטרון צה"ל. למד תיאטרון בניו-יורק

תפקיד: כיום - מנהל אמנותי של פסטיבל ישראל. במאי ודרמטורג, מחזאי ושחקן, מורה לתיאטרון ויועץ אמנותי ללהקת המחול יסמין גודר

בשנה שעברה מונה גם למנהל האמנותי של "הרמת מסך", תוכנית לחשיפת יוצרי מחול צעירים

■ הפרויקט המלא שסוקר את מופעי פסטיבל ישראל - במהדורה המודפסת של "גלובס".