סוף למלחמה ארוכה על מרתף המוביל לכנסיית הקבר הקדוש?

ביוני 1996 החלו עובדי בית המלאכה לעיבוד עורות, "חירבאווי", ברובע הנוצרי בעיר העתיקה בירושלים, לשמוע רחשים מתחת לרגליהם, כאילו מישהו חופר מתחת לרצפת בית המלאכה. היו אלה נזירי הכנסייה הקופטית המצרית, שמושבם בכנסיית הקבר הסמוכה, שהחלו לנקות ולשקם מרתף צלבני עתיק במתחם. מדובר במרתף בן כאלף שנים, המצוי בדיוק מתחת לבית המלאכה של משפחת חירבאווי וגודלו כ-1,000 מ"ר. המרתף בנוי קשתות-קשתות ובקצהו הדרומי חלל, שהיה באותה עת קבור תחת עפר ופסולת. כשפתחו עובדיו של בעל בית המלאכה את הפתח ברצפה וזיהו קבוצת נזירים קופטים בגלימות שחורות וכלי עבודה בידיהם, פרצה קטטה. סכינים נשלפו. המשטרה נאלצה להפריד בין הניצים.

בהמשך, המליצו קציני המשטרה לבני משפחת חירבאווי לפנות לבית המשפט להסדרת העניין באמצעות בקשת צו לסילוק יד נגד הכנסייה הקופטית. כך נולד הסכסוך המשפטי סביב המרתף הקדוש, חלל שבקצהו האחד פתח שניגשים אליו באמצעות סולם המוביל לחנות ששימשה פעם כבית המלאכה, ובקצהו השני כניסה לכנסיית הקבר בדלת צדדית.

כנסיית הקבר נחשבת על פי הנצרות למקום קבורתו ותחייתו של ישו והיא אחד מהאתרים הקדושים ביותר לנצרות בכל העולם. בהתאם, שוויו של המרתף הצמוד לכנסיית הקבר וחולק עמה קיר משותף, לא יסולא בפז. לסכסוך על המרתף ימלאו בקרוב 19 שנים, זמן קצר כהרף עין לעומת ההסטוריה של המרתף, כפי שהיא משתקפת ממסמכים שנחשפו בהליך המשפטי בעניינו.

עוד בטרם פנו הצדדים להליך המשפטי, התרחשה דרמה גדולה, שהעסיקה כמה ראשי מדינות וכללה פגיעה בריבונות הישראלית על ירושלים וחטיפה של אזרח ישראלי - עבדלסלאם חירבאווי ז"ל, בעל בית המלאכה. דרמה זו איימה להתסיס את הרוחות בירושלים בשל המאבק בין נוצרים ומוסלמים על אדמה בלב עיר הקודש.

חירבאווי, שנפטר לפני כמה שנים, כבר לא יזכה ליהנות מתוצאת פסק הבוררות של שופטת העליון בדימוס אילה פרוקצ'יה, שאם יאושר בידי בית המשפט, יעניק לבני משפחתו את הזכות להשתמש במרתף. ואולם, בנו - המנהל בשם שאר אחיו את ההליכים המשפטיים - אומר שאם יידרש, הוא מוכן להמשיך ולהיאבק על החזקה במרתף עוד עשרות שנים. "לוותר על המרתף זה כמו לוותר על מסגד אל-אקצא", אמר סלאח חירבאווי הבן, "כמו שאתה תוותר על בית כנסת". גם לאב אנבא אברהם, המוטראן הקופטי של ירושלים, לא אצה הדרך. שכן בלאו הכי, דרכו של הכס הקדוש לקבלת החזקה במרתף, נסללת ברצון האל.

מבחן האש של נתניהו

נחזור ליוני 1996. בימים שלאחר הקטטה במרתף, התקשר המוטראן הקופטי בירושלים לשגריר מצרים בישראל באותם ימים, מוחמד בסיוני, וביקש את עזרתו בקבלת השליטה במרתף לידי הקופטים. בסיוני העביר את המסר לנשיא מצרים דאז, חוסני מובארק, ששוחח עם מי שהיה אז יו"ר הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת.

במוצאי שבת, בוקר ליום ראשון, ה-20 ביוני, הופיעו אנשים מטעם הביטחון המסכל - הגוף שכונה "השב"כ הפלסטיני", בראשות ג'יבריל רג'וב - בביתו של עבדלסלאם חירבאווי במזרח ירושלים. כמה יריות נורו באוויר ועל רצפת ביתו של חירבאווי. רימון הלם אחד נזרק. חירבאווי נחטף על-ידי אנשיו של רג'וב והובא למוקטעה ברמאללה, שם ניסו אנשי הרשות "לשכנע" אותו לוותר על טענותיו בקשר למרתף המריבה. ניסו לשווא.

חטיפתו של חירבאווי, אזרח ישראלי, בידי הרשות הפלסטינית ועוד בירושלים, "בירת ישראל לנצח נצחים", כלשון תשדירי הבחירות של הליכוד במערכת הבחירות שהסתיימה כחודש קודם לכן, הייתה אחד ממבחני האש הראשונים של ראש הממשלה הטרי, בנימין נתניהו, שנבחר לראשונה לתפקיד, על הטיקט של "שומר ירושלים". נתניהו, שהיה ערב טיסה לפגישה ראשונה עם הנשיא המצרי בקהיר, הורה על כיתורה של רמאללה עד להשבתו של חירבאווי. כעבור מעט יותר מ-24 שעות שוחרר חירבאווי, הישר אל תחנת המשטרה בירושלים, שם עבר לילה של חקירה אינטנסיבית. בהמשך נעצר ג'לאל נאסר א-דין, איש עסקים מבית חנינא, שנחשד שכנופייה בראשותו ביצעה את החטיפה, כמעין זרוע ארוכה של רג'וב שפעלה בירושלים.

חירבאווי האב, שמדינת ישראל הצילה אותו מעינויי החקירה על-ידי זרועות הביטחון של הרשות הפלסטינית, עוד ילמד עינוי מהו, כשיעבור שנים רבות של עינוי דין בין גלגליה של מערכת בתי המשפט הישראלית. חירבאווי כאמור נפטר, בטרם בא הסכסוך על המרתף לסיומו.

ראש מדינה נוסף שהתערב בנעשה, הפעם לטובת חירבאווי, הוא חוסיין מלך ירדן המנוח, שהעביר מסרים לרה"מ נתניהו בעניין. זאת, משום שכמקובל ביחסים בין ישראל וירדן, עמאן מעורבת בצורה עמוקה בנושאים הנוגעים למקומות הקדושים בירושלים או לווקף המוסלמי.

ישועה משר הדתות?

חירבאווי עצמו רכש ב-1975 זכות של דייר מוגן בבית המלאכה, שבעליו הרשמיים הוא הקדש ("ווקף") מוסלמי בשם "הקדש בודרי". אנשי ההקדש החליטו גם הם להצטרף להליך המשפטי עוד בתחילתו, מחשש שחירבאווי יחליט לסגת מטענותיו בקשר למרתף ובכך להביא למצב שקרקע מוסלמית, בלב ליבה של עיר הקודש, תעבור מידי המוסלמים לידי הנוצרים.

בהליכים המשפטיים בין הצדדים, תבעו חירבאווי והכנסייה הקופטית - כל צד את רעהו - ל"סילוק יד", בטענות לזכות החזקה בנכס. בערכאות בבתי משפט השלום, ובהמשך במחוזי, נפסק שאף אחד מהצדדים לא הצליח להוכיח את החזקה בחלקו של המרתף שבמחלוקת. התוצאה הייתה שאיש מהצדדים לא היה רשאי להשתמש בשטח. לאחר הגשת בקשות רשות ערעור לבית המשפט העליון, הגיעו הצדדים למתווה מוסכם לסיום הסכסוך - פנייה להליך גישור, שאם לא יצלח, יהפוך להליך בוררות, בפני שופט עליון בדימוס. בהמשך, בחרו הצדדים להתדיין בפני השופטת בדימוס, אילה פרוקצ'יה. משכשל שלב הגישור, הפך ההליך לבוררות ופרוקצ'יה, הבוררת, פסקה בנובמבר האחרון, שהחזקה בנכס היא של חירבאווי.

ואולם, כעת טוענת הכנסייה הקופטית - באמצעות עוה"ד עובדיה גבאי ומיכאל דבורין - כי פרוקצ'יה חרגה מסמכותה, כשדנה בבוררות "de novo" - כלומר, לא ראתה את עצמה כפופה לקביעות העובדתיות והמשפטיות של הערכאות הקודמות. זאת, לטענת הכנסייה, בניגוד לתנאי הסכם הבוררות שהסמיך את פרוקצ'יה, ותוך חריגה לכאורה מסמכות.

בהמשך החליט נשיא בית המשפט העליון בדימוס, אשר גרוניס, כי בית משפט השלום יפסוק בעניין בקשת ביטול פסק הבורר. זאת, למרות הכלל הרגיל, לפיו בית המשפט המפנה לבוררות הוא גם זה שפוסק בבקשה לאשר את פסק הבוררות או לבטלו. דיון בבקשת הביטול ייערך ב-17 במאי בבית משפט השלום בירושלים. המשמעות של החזרת הדיון לבית משפט השלום היא הוספת אפשרות ערעור על החלטתו, בעוד שאם גרוניס עצמו היה מחליט על אישור פסק הבוררות, לא ניתן היה לערער על ההחלטה. מכל מקום, ביטול פסק בוררות, נחשב לדבר נדיר, ובמקרה זה, במיוחד כשפסק הבורר ניתן בידי שופטת עליונה בדימוס, נראים הסיכויים לא מבטיחים מבחינת הקופטים.

במקביל להליך האזרחי, ניסתה הכנסייה בשנים האחרונות להביא לכך ששר הדתות יכריז על שטח המרתף כשטח קדוש, דבר שעשוי להביא להעברת החזקה בו לידיה. מאמץ זה כלל פניות שונות לשרים המכהנים והגשת עתירות לבג"ץ, להן צורפו חוות דעת של אנשי דת מכל רחבי העולם. גם מאמץ זה לא נשא פרי עד היום, אך למותר לציין שהמוטראן מלא אמונה.

אות חיים מצלאח א-דין

המסמכים שהוגשו לבתי המשפט השונים, כמו גם לבוררת פרוקצ'יה, במסגרת ההליך, הם תענוג של ממש לכל חובב היסטוריה. כך, לדוגמה, מסמך בן 392 שנה שהגישו בני משפחת חירבאווי להוכחת זכותם במרתף, הוא שטר הקדש של "נכסי מחמד פאשה" - גלגול מוקדם של הקדש "בודרי", ההקדש שהשכיר להם את הנכס בדמי מפתח, משנת 1803. השטר של הקדש "פאשה", המתוארך לשנת 1623, מתאר כי במקום פעל "מעשר'ה", כלומר בית בד. ואכן, במשך מאות שנים, בטרם הייתה החנות של עבדלסלאם חירבאווי ז"ל לבית מלאכה לעיבוד עורות, שכן במקום בית בד להכנת טחינה ושומשום. בשטח מרתף המריבה נמצאו גם כלים להכנת טחינה, וגם פסולת של בית הבד, כפי שעולה מפסק הבוררות של פרוקצ'יה.

כתב ההקדש של "נכסי פאשה" כלל תיאור של שני "קבויין" המצורפים לנכס. "קבויין" היא צורת ריבוי של המילה הערבית "קבו". לטענת החירבאווים, משמעות "קבו" היא "מרתף", והדבר מוכיח שעוד במאה ה-17 המרתף היה מוצמד לנכס, דבר המעיד על רציפות החזקה. מנגד טענה הכנסייה כי ניתן לפרש את המילה "קבו" גם כ"מבנה מקומר" או "קשתי", ולפיכך, לטענתה, השטר תיאר שתי קשתות, כפי שקיימות גם בקומת הקרקע של החנות - דבר שנועד אולי לסייע בזיהוי הנכס. שני הצדדים הגישו חוות דעת של מומחים לתמוך בטענותיהם.

"אני נוטה לפרש את המושג 'קבויין' כמרתפים", פסקה פרוקצ'יה. "הדעת נותנת כי כתב הקדש, המבקש לאפיין נכס הקדש בצורה מפורטת ככל האפשר, ולהגדיר ולתחום את חלקיו השונים, ישתמש במילה 'קבו' כדי לתאר חלק של מבנה ההקדש - ובמקרה זה המרתף - ולא יתמקד בצורתו הארכיטקטונית של המבנה".

הקדשי "פאשה" ו"בודרי" הם ילדים, פעוטות ממש, לעומת מסמך אחר שהוגש בתיק הבוררות. העתיק שבמסמכים שהוגשו, הוא העתק של שטר שמעניק הזכות בו הוא לא אחר מהמצביא האיובי, צאלח א-דין. מדובר במסמך שנוסח בשנת 1189, שנתיים לאחר שצאלח א-דין כבש את ירושלים מידי הצלבנים. המסמך שהוגש אף הוא על-ידי בני משפחת חירבאוי באמצעות עורך דינם, ראובן יהושע, תורגם לעברית במסגרת מאמר של פרופ' יהושע פרנקל, שפורסם בכתב העת "קתדרה". כל מטרת צירוף המסמך הייתה להצביע על השימוש במילה "קבו" בגוף המסמך לתיאור מרתף. הבוררת פרוקצ'יה ראתה בפרט זה אינדיקציה נוספת לפירוש הנכון (היינו ש'קבויין' הינם מרתפים) של שטר הקדש "פאשה".

אשפה כהוכחה לחזקה

בני משפחת חירבאווי הציגו בהליך גם חוות דעת של פרופ' דן בהט, מומחה לארכיאולוגיה, שהתבססה על רישומים שערכו שני אינטלקטואלים, ילידי אירופה, בעקבות ביקוריהם בכנסיית הקבר בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. הראשון הוא האדריכל וחוקר ארץ ישראל, קונרד שיק, שפרסם רשימה בכתב עת משנת 1887, ובה תיאר כיצד ירד אל מתחם המרתף מתוך בית הבד.

השני הוא א.ו. קלפהאם, שפרסם רשימה משלו בכתב עת אחר מ-1921, רשימה שלה צורפה מפה של מתחם כנסיית הקבר, שבה שורטט קיר המפריד בין חלק המרתף השייך לכנסייה, לחלק נשוא המריבה. קלפהאם, אגב, כינה את מרתף המריבה "מגעיל ומסוכן" ברשימתו, בשל העובדה שהוא שימש באותה תקופה כפח זבל תת-קרקעי ענק, אליו הושלכה, לדבריו, פסולת מבית הבד. הכנסייה מצידה הציגה ראיות שונות לשימושים שונים במרתף על-ידה, בין היתר לשיכון פליטים בזמן מלחמת השחרור. הבוררת פרוקצ'יה פסקה שמהראיות לא עולה כי השימושים הללו נעשו בהכרח בחלק המרתף הנתון במחלוקת בין הצדדים. בהמשך היא קבעה כממצא עובדתי, כי מחומר הראיות עולה כי "הפתח מרצפת החנות למרתף היה קיים מקדמת דנא, והחל מהמאה ה-13 נעשה בו שימוש מעת לעת לזריקת פסולת". אותה פסולת, כפי שפסקה פרוקצ'יה, שימרה את החזקה הרציפה במרתף, תוך "התנהגות המבטאת יחס של שליטה במרתף". לאור זאת, ובצירוף מכלול האינדיקציות האחרות, פסקה פרוקצ'יה כי בני משפחת חירבאווי בעלי זכות החזקה במרתף.

בין קודש לחול

השנים חלפו והעולם השתנה - תחת בית המלאכה הישן לעיבוד עורות, הקימו בני משפחת חירבאווי סופרמרקט קטן ומודרני, ובצמוד לו מאפייה. את תקרת הקשתות של קומת הקרקע של החנות, הסתירו ילדיו של עבדלסלאם חירבאווי בתקרת גבס לבנה, שלאורכה פסים בולטים צבועים כתום, המעוטרים בנורות "ספוט".

בין שורות המוצרים ברצפת הקרמיקה המבהיקה של החנות נותר הפתח ההוא אל החלל, שאם לא יהיו הפתעות יועבר אחרי שני עשורים של מריבה לשליטת בני משפחת חירבאווי. סלאח חירבאווי הבן ציווה על עובדי החנות לפתוח את הפתח, ואחד העובדים התייצב למשימה ופנס משובץ נורות לד בידיו. "בוא, נלך לראות את המרתף", אמר חירבאווי. כמה דקות מאוחר יותר הוא עמד בחלל הצלבני העתיק, ממנו ניתן לפסוע מספר צעדים עד לכניסה הצדדית לכנסיית הקבר, הנעולה במנעול כבד. הירידה הזו בסולם, ממדפי הסופרמרקט עמוסי החטיפים באריזותיהם המרשרשות, אל המרתף הצלבני החשוך, יש בה יותר מכמה מדרגות. קשה להימנע מן הקלישאות על מסע בזמן או על מעבר בסולם שבין חול לקודש.

חירבאווי הבן עמד במרתף המריבה וסקר בעיניו את הקשתות. "מה נעשה עם המרתף?", חזר חירבאווי על השאלה בטון מופתע. "אלוהים גדול", אמר ושמט כתפיו. "אלוהים גדול" - הנה, נמצא הדבר שאינו נתון במחלוקת בין סלאח חירבאווי לבין המוטראון הקופטי של הכס הקדוש בירושלים.