האם להקת רוק היא ערך, מותג ומוצר שצריך לפרמט בקביעות? אפילו מבט חיצוני בשתי הלהקות הכי גדולות בשנות ה-60 מלמד על המצאה והשתנות מתמדת מדי שנה, שנתיים.
הביטלס והרולינג סטונס לא רק חתרו להתרחבות צלילית ותוכנית, חבריהן גם השתנו במראה החיצוני שלהם. הביטלס של 1963, 1965 ו-1967 היו כמעט להקה אחרת לגמרי, שבה רק החברים קבועים. בעשורים מאוחרים יותר, גם אמנים סולנים כמו דיוויד בואי, מדונה, פרינס וליידי גאגא ראו בפרמוטים מחדש של עצמם מטרות אמנותיות ושיווקיות חיוניות. את מקומן התרבותי-חברתי המכריע והחדשני של הלהקות ההן תפסו בחיינו תאגידים דיגיטליים כמו אפל, גוגל ופייסבוק, ואצלן השינוי, הרענון וההתחדשות הם ערכים מובילים וקריטיים לקיום.
דיימון אלבארן, סולן ומנהיג "בלר" הבריטים, הוא לא רק אמן הרוק הכי מעניין שצמח מבריטניה בשלושת העשורים האחרונים. הוא האיש שפרמט מחדש את המושג "להקה", כשלפני 15 שנה חבר למאייר ג'יימי יולט ליצירת להקת האנימציה הראשונה, "הגורילאז".
במפתיע או שלא, ההרכב המאויר היה לא רק אמירה משעשעת, מבריקה ורצינית על נוכחותם, תפקודם ומשמעותם של כוכבים בתרבות הפופולרית. הוא הפך גם למותג משגשג, עתיר להיטים ומוכר מיליונים. אלבארן עתיר הפעלים לא עצר בפרויקט המצויר.
הוא הקים לעצמו להקה שלישית, "הטוב הרע והמלכה", והרחיב את מנעד פעילותו במוזיקה לפסקולים, למחזות ולאופרה. אלברן היה למפיק, לבעלים של חברת תקליטים, לפעיל פוליטי. לפני שנתיים הוציא אלבום סולו ראשון ששווק תחת שמו.
בין לבין איחד את "בלר" לקאמבק מאוד מצליח שהסתפק בהופעות חיות בלבד. לפני שנתיים, בעקבות עיכוב במזרח הרחוק, בלר מצאו את עצמם עם חמישה ימים פנויים בהונג קונג. שם כתבו והקליטו שירים לאלבום ראשון שלהם מאז 2003. ובזמן שאלברן יצא להופעות עם אלבום הסולו שלו, הגיטריסט גראהם קוקסון והמפיק הוותיק של הלהקה, סטיבן סטריט, הפכו את מה שהוקלט באותם ימים במזרח לאלבום שלם.
נמלט מתוויות
The Magic Whip שב ומציג את מעלות "בלר" כחבורה מבצעת פנטסטית. אבל נדמה ששיטת העבודה עליו ועצם הוצאתו נועדו יותר מכל לנסות ולבצע מעין פרמוט, רענון ושינוי גישה לתכני ולתוצאות העבודה הלהקתית. אין ספור להקות מתאחדות, מופיעות, ואפילו מוציאות אלבומים עם חומרים חדשים. אלברן היה חייב לעשות את זה אחרת.
זה הטבע היצירתי שלו. האלבום החדש , משום כך, נולד ומוצג לא כאמירה כבדה, חשובה, גדולת נפח, אלא כעניין כמעט אגבי, קצת פחות רציני, אולי פחות מחויב. בכל הקשור לביצוע, זה תורם לתחושות השחרור, הספונטניות וההרפתקנות הצלילית. אלא שחומרי הגלם עצמם, השירים, רובם אינם מזהירים. My Terracotta Heart הוא שיר נפלא ממש, בהחלט דומה לפסגות היופי שבלר כבר הביאו לעולם בשפע. גם "פיונג יאנג" מצוין. "אונג אונג" השיר הקליל והמנחם היחיד כאן, מזכיר כמה בלר טובה כשהיא מחויכת.
אבל ההנאה מהאלבום אינה נובעת מטיב תכניו אלא מטיבה של בלר: חבורה שכבר עשתה וניסתה הכול, וכעת מסוגלת גם בחצי שליפה מהשרוול, להדביק עצמה מחדש כמוזיקאים טבעיים מעולים שעושים חיבורים חכמים בין ראשיתם כלהקת גיטרות אופיינית לבין אחריתם בשלהי הפעילות הרצופה כסקרנים, וכתאבי כל חידושי האלקטרוניקה. צעד קטן ללהקה גדולה, ובעיקר עוד ניסיון ראוי להערכה של אלבארן להימלט מכל תווית של שגרה.
* ציון: 8
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
